BETA

16.07.2016

01:33

נושאים חמים

לחיות, לצחוק, לאהוב: החיים החדשים של משפחת בביאן

בגיל 55, אחרי שאיבדו את בתם למחלת הסרטן, יצאו אורית ורפי בביאן למסע להביא לעולם חיים חדשים. בעזרת עוברים שהוקפאו לפני 20 שנה ופונדקאית בגיאורגיה, הפך הזוג משדות נגב להורים לתאומים. "זה לא במקום, זה לא מכסה את הבור הגדול, אבל זה משהו שמכניס שמחה הביתה, חיים חדשים"

מרווה בביאן הייתה הבת היחידה של אורית ורפי. התאומה של תומר והאחות הקטנה של עידן ושי. בת הזקונים שהיו לה כל הסיבות להיות הנסיכה של הבית. אבל הילדה שנולדה בלידת תאומים בהפריית מבחנה לפני 20 שנה, מעולם לא עשתה לעצמה הנחות - לא בגן, לא בבית הספר וגם לא בגיל 16, כשהתפרצה בגופה מחלת הסרטן.

 

"מרווה התבלטה ישר באישיות שלה, בהתנהלות שלה, בשובבות", מספר אביה, רפי בביאן. "בגיל 16 זה התחיל כשהייתה באיזשהו טיול והיא התקשרה אליי בלילה שיש לה כאבי בטן חזקים", משחזרת אמה, אורית. "היא אמרה לי ישר שזה לא משהו שהיא רגילה ומכירה". לדברי רפי, "מדובר היה בגידול שאובחן כגידול גדול, כזן הרע יותר והאלים מאוד".

 

כמעט שנתיים היא נאבקה במחלה בכל כוחה, השיא היה במהלך מבצע "צוק איתן", אז נלחמה המשפחה בשלוש חזיתות: רפי, קצין ביטחון בשדות נגב שבעוטף עזה, רץ מזירה לזירה כשסביבו מתפוצצות רקטות בלי הפסקה, אבל הראש לא מפסיק לחשוב - מצד אחד, בנו שי, לוחם בחטיבת הצנחנים שנמצא בעומק רצועת עזה, ומצד שני מרווה שמאושפזת במחלקה האונקולוגית של בית החולים סורוקה.

 

 

אורית בביאן והפונדקאית הגיאורגית
 

אורית בביאן והפונדקאית הגיאורגית(באדיבות המשפחה)

 

גם במהלך המבצע, גם בטיפולי הכימותרפיה המתישים וגם כשהיה ברור לכולם שסיכוי ההחלמה אפסיים, מרווה שמרה על החיוך האופטימי וניסתה להדביק גם את הסובבים אותה במה שהניע אותה בכל בוקר כשפקחה את עינייה - לחיות, לצחוק לאהוב. היא חזרה על כך שוב ושוב, אפילו ברגע האחרון לפני שעצמה את העיניים ונפרדה בפעם האחרונה מבני משפחתה.

 

"היא האמינה, אני מעריך, עד הרגע האחרון שלה, שהיא תצא מזה", אומר רפי. "היא התרוממה ובאמת לא היה לה כבר כוח לקום. היא אמרה 'לצחוק' וחזרה עליה ארבע, חמש, שש פעמים", מתארת אורית. "עמדנו מסביב למיטה ושרנו למרווה 'אשת חיל' וככה נפרדנו ממנה. בו במקום הבטחנו למרווה שאנחנו נמשיך, לא נישבר, ניקח את מה שהיא ציוותה לנו בחייה ונמשיך קדימה", מוסיף רפי.

 

גם אם זה לא היה כתוב: זו הייתה הצוואה שלה- כך האמינו אורית רפי והילדים. הם חרטו על צמיד את המסר שלה שליווה אותם לכל מקום  ומאותו רגע החיוך לא נמחק להם מהפנים, גם כשהדמעות המשיכו לזלוג. את מה שקרה חודשים לאחר מותה הם לא תכננו, וסביר להניח שגם מרווה בצוואתה לא כיוונה לשם. ערב שגרתי שהחל בצפייה בטלוויזיה בסלון ביתם שבקיבוץ עלומים, הסתיים במערבולת רגשות שהפכו לרפי ואורית את הבטן.

 

 

מרווה בביאן
 

מרווה בביאן(באדיבות המשפחה)

 

"אחרי הסיפור של מלכה חכם בתוכנית 'עובדה', שבה גם אצלה מתוך משבר גדול והיא בחרה בחיים, זה הצית בנו את העניין הזה. אורית אמרה לי: אין כלום, אל תשלה את עצמך", מספר רפי. עשרים שנה הם שכבו שם בתא ההקפאה - עשרה עוברים שרפי ואורית כבר חשבו שהושמדו מזמן. גם אם לא אמרו זאת בקול רם, שניהם כבר ידעו, בגיל 55 שהמסע החדש שלהם יצא לדרך.

 

התחנה הראשונה בצירוף מקרים מצמרר, הייתה היחידה להפריה חוץ גופית בבית החולים סורוקה, הבניין שנושק למחלקה האונקולוגית לילדים, המחלקה שבה מרווה נאבקה על חייה. שבועיים לאחר מכן, מלווים באנשי חברת "מנור פרמדיק", הם כבר עלו על המטוס לגאורגיה. שם, אחרי כמה פגישות, הם בחרו בקאטוואן לפונדקאית שתישא ברחמה את העוברים שלהם.

 

הניסיון הראשון צלח, אבל בבדיקה שגרתית בשבוע השביעי, התברר ש לעובר אין דופק. רפי ואורית התאכזבו, אבל לא נשברו ובקשו להתחיל מיד בניסיון נוסף. "בערב יום ההולדת של מרווה קיבלנו טלפון שבו הודיעו לנו שבאותו יום נערך אולטרה-סאונד וקיבלנו מתנה - שני עוברים", משחזרת אורית.

 

כשהגיעו לטביליסי, הכל כבר היה מוכן ללידה. אז החלה ההמתנה מורטת העצבים. עוד 24 שעות חולפות, עד שמגיע הטלפון מהקליניקה של דוקטור דברשווילי שמזעיק אותם להגיע במהירות לחדר הלידה. "זה סרט, חלום. זה כאב עצום לצד שמחה. הכל ביחד. טלטלה של רגשות", אומרת אורית ברגעי ההמתנה. "מרווה פה, בראש, בלב. אני מרגישה אותה". רפי: "זה לא במקום, זה לא מכסה את הבור הגדול, אבל זה משהו שמכניס שמחה הביתה, חיים חדשים".

 

אף אחד לא יכול היה להכין אותן לרגע הדרמטי הזה: אם ביולוגית שכל כך רוצה, אבל לא יכולה להרגיש את העוברים שלה, אם פונדקאית שנושאת אותם כבר תשעה חודשים ברחם שלה, מרגישה אותם בכל רגע ורגע, נקשרת אליהם אבל בעוד רגע היא תיפרד מהם לתמיד. הן לא מדברות באותה שפה, אבל מרגישות זו את זו כל הזמן, כאילו חבל התבור מחבר ביניהן. "אני מחזיקה ולא מאמינה שזה שלי. זה לא יאומן", מסכמת אורית אחרי הלידה כשהתאומים בידיה.