BETA

24.11.2016

12:53

,צילום פרטי

סבתא מגלה את האמת הכואבת

ילדים תמיד אומרים את האמת, גם כשלפעמים לא נעים לנו לשמוע אותה. האם כדאי לנו לאמץ את הגישה שלהם ולהתחיל להיות כנים עם הסובבים אותנו? לא בטוח

"אני ממש מוכרחה להראות לך תמונות של הנכדות היפות שלי. מהממות....", פנתה אלי מכרה רחוקה שפגשתי בחתונה.

 

"בשמחה", אני עונה לה, "אבל אני מקווה שיש  לך סבלנות לראות גם תמונות של הנכדים שלי... יש לי עשרה. אני לא מפלה ביניהם ורוצה להראות לך את כולם, או שנחליט שאת לא מראה וגם אני לא".

בעידן הצילום הדיגיטלי לכולנו יש אינסוף צילומי נכדים, ילדים, טיולים ועוד. הרצון האנושי החזק הוא כנראה לחלוק את כל החוויות עם כולם וכך אנו שולפות היום בקלות מהטלפון אינסוף תמונות ומראות לכל העולם. אבל, האם הצד השני באמת רוצה לראות?

 

"היה ממש קשה ", התוודתה בפני  חברה טובה לפני מספר ימים. "ממש קשה. כל המשפחה הלכה לצלם מקצועי כדי שסוף סוף תהיה לנו תמונה משפחתית טובה, כזו שבה כל בני המשפחה נראים טוב. רק נכדי בן השלוש סירב לשתף פעולה וכאילו בכוונה עשה 'פרצופים' למצלמה. כך יצא שאין לנו  ולו תמונה אחת שבה כולם שמחים".

"האמת", אמרתי לה, "מעצבן, אחרי כל הטרחה הזו. ממש מתסכל".

 

למחרת הוידוי התייצבתי בבית ספרו של נכדי.  "סבתוש!", שמעתי קריאה נרגשת וגוש קטן כמו כדור שנפלט מלוע האקדח הסתער עלי ,כורך את רגליו וידיו סביבי. הלכנו ברגל הביתה ובדרך סיפרתי לו (אני מאוד אוהבת לשתף את נכדיי בכל מה שקורה לי...הם קהל המאזינים הכי טוב שיש) על החתונה ועל הנכד שלא רצה להצטלם ולכן עשה פרצופים.

 

לתדהמתי, הוא הסביר לי שלא יכול להיות שבחבורה של 12 איש כמספר בני משפחתם, כולם ירגישו שמחים וצוהלים. הוא הדגיש שברור שיהיו ביניהם כאלו שממש, אבל ממש לא בא להם להצטלם, ואז גם הגיע משפט המחץ: "ילד לא יכול להעמיד פנים. אם הוא עייף או לא בא לו, או שהוא התעצבן קודם לכן, הוא לא יכול לחייך. ואם הוא יחייך, אז החיוך יהיה עקום".

 

המשפט הכל כך נכון שלו גרם לי לחשוב: האם התנהגתי כמו ילדה קטנה שאינה מסוגלת להסתיר את דעתה ורגשותיה עם אותה חברה בחתונה אמש, שרצתה להראות לי את צילומי הנכדות? האם היה עלי להתגבר על חוסר הרצון שלי ולהסתכל בתמונות הנכדות שלה ולשמח אותה?

 

האם עלינו, המבוגרים, להסתיר את רגשותינו? או שאולי עלינו לעטוף אותם בעטיפה מנומסת מהודרת, לא פוגעת, מריחה מנימוס ללא רבב ולא להסתכל כאשר "לא בא לנו"?

 

ואם, אני ממשיכה להרהר, עולם המבוגרים היה נוהג כילדים והיינו אומרים את האמת תמיד?

"סבתוש, אני רעב, אני עייף, לא בא לי, כן בא לי, דווקא מאוד בא לי, בואי כבר נלך, משעמם, המורה הייתה היום ממש מרגיזה ואילו המורה שהגיעה לשעה שניה הייתה קולית ומעניינת....". כך אינסוף פעמים אני שומעת את היהלומים היקרים שלי מדברים, לעיתים מקטרים, לעיתים משבחים, אולם תמיד אומרים את האמת.

 

והתוצאה היא שתמיד מבינים אותם. אנחנו יודעים מה הם מרגישים, מה הם רוצים, האם טוב להם וגם כשלא טוב להם.

מרפק בצלעות קטע את מחשבותיי. גבר לא מוכר נעמד לידי ומה נכון יותר ממרפק בצלעות למשוך את תשומת ליבי?

"מיכל, שנים לא ראיתי אותך".

 

בבקשה, אני מתחננת בשקט לעצמי, רק אל תגיד כמה...

המספר שאמר בקול רם נשאר עומד ותלוי באוויר ביננו. "הוא אמר את האמת", חשבתי, ואני לא בטוחה שאהבתי את האמת!

 

למחרת הלכתי לקחת את נכדתי המקסימה היפה והנבונה מהגן.

"סבתא מיכל", אמרה, "אני באה אליך עכשיו ובוחרת לך בגד אחר שתראי יפה יותר".

אז מי בכלל רוצה את האמת?