BETA

01.12.2016

15:56

לפני הביקור
לפני הביקור
,אלבום פרטי

איך לסלק אורחים ולהישאר בחיים?

עם יד הלב: עד כמה אתם מרגישים בנוח להסתכל לחבר בפנים ולהגיד שזה כבר לא מתאים ושהגיע הזמן להיפרד? ואיך בכלל עושים את זה? עורכת הורים וילדים במסר חשוב לחיים

לפני כמה ימים הזמנתי חברה אלי הביתה, שהגיעה עם שלושת ילדיה. הבת הגדולה, בכיתה ד' נכנסה בפנים זועפות וישר שמה פעמיה לכיוון ארון הממתקים.

 

היא ידעה היכן הוא ממוקם במטבח, פתחה אותו, כמובן מבלי לבקש רשות, והצהירה: "אני רוצה שתפתחי לי את החטיף הזה, את זה וגם את זה. אה, ויש לכם ארטיקים"?

 

בלעתי את הרוק, נשמתי נשימה עמוקה ולא ברור למה, עניתי: "כן. איזה תרצי"? היא בחרה ארטיק, פתחה את העטיפה, טעמה והצהירה: "מגעיל. תני לי אחר".

 

אמא שלה, דווקא חברה טובה שלי, התיישבה על כיסא במטבח, מותשת מהילדים שלה והתחננה לקפה. היא התעלמה לחלוטין מבתה החצופה. שני ילדיה הקטנים שיחקו עם ילדיי בזמן שהכנתי לה קפה וחתכתי לה פרוסת עוגה.

אחרי שהבת שלה קיבלה את מאה מנות הסוכר, שהזריקה ישירות לוורידים שלה דרך ארון הממתקים שלי, היא החלה להשתעמם. "תביאי את הטלפון שלך", היא דרשה מאמא שלה, שבהתחלה עוד ניסתה לצייץ :"אבל, נשארו לי רק 14% סוללה"..., מהר מאד היא הבינה שאם היא לא רוצה לחטוף צרחות מהבת שלה כדי שתוותר ומהר. אז היא כמובן ויתרה ונתנה.

 

בשלב מסויים שני הבנים שלנו החליטו שהם בונים דגם מלגו, והסוללה של הנייד התרוקנה, אז היא בעטה בדגם והעיפה את חלקי הלגו בכל הסלון וכדאי להוסיף שמן למדורה אז גם אחותה הקטנה החלה לצרוח.

"מה קרה"? שאלתי בבהלה, "אל תתרגשי ממנה", אמרה לי חברתי, "היא פשוט רוצה שאקנה לה את המשחק שיש לבת שלך, אבל היא רוצה שנקנה אותו עכשיו".

"את לא מתכוונת באמת לקנות לה, נכון?"

 

"ברור שלא", ענתה, "נלך לקנות אחרי שנאכל ארוחת ערב אצלכם. החנויות פתוחות עד מאוחר".

מה אתם הייתם עושים?

בגדול, אחר הצהריים היה סיוט. חירבו לי את הבית, חיסלו לי את המזווה, כולם היו בעצבים והיה פשוט לא נעים. האם הייתם ממשיכים לקחת נשימות עמוקות, מכינים ארוחת ערב קסומה לכולם ומנקים כמה שעות טובות את הבית אחר כך?

כי אני החלטתי שזה לא מתאים לי. למנה אני צריכה להרגיש לא נעים בבית שלי? להיות בלחץ ולתהות מה הנזק הבא שהילדים שלה עומדים לעשות? הילדים שלי לא נהנו, אני לא נהניתי והחלטתי שאני לא מעמידה פנים יותר ומנסה לרצות.

 

"זה לא הולך", אמרתי לחברתי, "מצטערת. נראה לי שכדאי שתלכו. ניפגש פעם הבאה רק עם הקטנים או שתינו לבד".

היא היתה בהלם, אספה את הילדים והלכה ואני חשבתי לעצמי, שגם אם היא נעלבה ולא תחזור יותר - לא נורא ואולי אפילו עדיף. חוסר החינוך שלה, חוסר הגבולות של הילדים וחוסר האכפתיות כלפי הסביבה הם משהו שלדעתי היא צריכה להתבייש בו ולא אני. זה דרש ממני אומץ לבקש מהם ללכת, אבל תחושת ההקלה אחרי היתה עצומה.

"לא היה כיף היום", סיכם הבן שלי אחר כך, "אני לא מבין למה הזמנת אותם".

 

"אתה צודק", אמרתי לו, "גם אני לא מבינה, אבל זה לא יקרה יותר"...

 

 

 

אחרי הביקור
 

אחרי הביקור(אלבום פרטי)