BETA

02.05.2018

09:39

 אני וחבורת הוויאטנמיות המתוקות
אני וחבורת הוויאטנמיות המתוקות,
אוסף פרטי

איך ילדים קומוניסטים מציירים?

הילדות שפגשה מיכל וימר בטיול בווייטנאם רגילות לצייר מה שאומרים להן, איך שאומרים להן, בקו מתאר אחד ולעיתים בצבע אחד - ועדיין היא הצליחה להבחין בשוני ביניהן

חזרתי ממקום בו כשאמרתי שאני מישראל – אף אחד לא ידע היכן זה...
חזרתי ממקום בו עכבישים עם כוס וויסקי נחשבים למעדן טעים מאד
חזרתי ממקום בו ילדים הביטו במצלמה שלי ולא הבינו איך הם נמצאים בפנים
חזרתי מטיול בג'ונגלים של וייטנאם ולאוס. ופגשתי שם ציורי ילדים מרתקים

 

זה היה טיול מרתק, לא ידעתי כל כך לאן אגיע ורק משימה אחת הייתה ברורה – אני רוצה להגיע לכפרים שצריך ללכת אליהם כמה ימים. הבאתי לשם טושים ודפים לבנים וקיוויתי שאצליח להביא משם את השקט, האיטיות והחיוך שלהם – תמיד הם מחייכים. אפשר היה לזהות תיירים מערביים לא רק לפי העיניים המלוכסנות אלא גם לפי הפנים הרציניות שלהם.


לקחתי איתי בתרמיל מעט דברים, כמו שאמרה לי פעם אישה בת שישים שפגשתי בתחנת רכבת – always travel light וכמה שהיא צדקה: כמה בגדים, סבון, תרופות ומצלמה. ובתא הקטן בצד נשאר לי קצת מקום אז שמתי דפים לבנים וחבילה של טושים. אחרי הצבא לא עשיתי כזה טיול, אז הגיע הזמן בגיל ארבעים פלוס.


אחרי נסיעה ברכבת כל הלילה, הגענו לאמצע שום מקום, הרכב שהיה אמור לאסוף אותנו לא הגיע ואנגלית לא מדברים כאן. אז בתנועות ידיים, וצילומים מצאנו מישהו שמכיר את הכפר, והתחלנו ללכת. שלוש וחצי שעות הליכה, ועוד סירת זנב באמצע כדי לחצות את הנהר ואתם שם – פשוט.

 

כשעלה האור התחלנו לראות את הכפר, בין הרים גדולים וגבוהים בתוך עמק מוגן וירוק. טיילנו שם כמה ימים עד שבאחד השבילים פגשתי חבורה של ילדות. הן כמובן רצו למכור לי צמידים רקומים בעבודת יד, וכמובן שקניתי ( please buy from me הן יודעות להגיד היטב באנגלית), אבל לא מילה אחת מעבר. ילדה קטנה עם עיני שקד גדולות וחומות, אומרת לי "תקני ממני תקני ממני", ואחרי שאני קונה, היא מבקשת שוב: "תקני ממני, תקני ממני" – לא אומרת תקני לי, כמו בארץ ממנה אני באה, וזה מצלצל כל כך שונה, כל כך אחר, זו תביעה אחרת – תקני ממני, כי אני באמת צריכה שתקני את זה ממני...

 

לא הייתה לנו אפשרות לתקשר בינינו בכלל אלא רק בתנועות ידיים. היה צריך איכשהו לעצור את זה, ולא יכולתי פשוט ללכת, לנער אותן מעלי, פשוט לא יכולתי - אז הזמנתי אותן לצייר. האמנתי באותו רגע שהיצירה האישית הזאת תרגיע שם משהו בפנים, תאפשר להן להרגיש "שיש להן", שהן עשו משהו שיש לו ערך בפני עצמו, שלא חייבים למכור אותו הלאה.

 

 מצייריים לרוב בצבע אחד
 

מצייריים לרוב בצבע אחד (אוסף פרטי)

 

 

מצאתי שם שולחן והן אחרי. הנחתי דפים וטושים על השולחן שם וישבתי ליד - העיניים נדלקו!, מסביב לשולחן רחש, מתחילות לצייר, מעתיקות האחת מהשנייה, מסתכלות עליי אם מותר וממשיכות. מציירות את החיים שלהן: הרים גבוהים מאד מסביב, שדות אורז, וסגנון ציור שכבר פגשתי בעבר בטיבט: ציור בשכבות, פסים פסים, מישור של בתים, מתחתיו עוד מישור של פרחים. לא אחד ליד השני, כמו שאנחנו מכירים בארץ, שונה.


ועוד דבר מעניין, הן מציירות רק בקו מתאר ורק בצבע אחד. למה? אני שואלת אחרי כמה שעות את המדריכה השמאנית שפגשתי וידעה אנגלית והיא מסבירה שבבית ספר מקבלים רק צבע אחד.
מה?! למה?! אין תשובה אמרה לי. את התשובה לזה גיליתי בהמשך הטיול בלאוס.


החלטתי שאני עושה משהו שבדרך כלל אני לא עושה והוא להתערב בתהליך וצבעתי לאחת הילדות את הפירות שציירה על העץ. שוב העיניים נדלקו! מסביב לשולחן רחש והפעם גם צחוק מתגלגל ושיחה ביניהן. הצבעים הוסיפו צחוק ומילים! כל התהליך התחיל מחדש, הביטו עליי אם מותר והמשיכו, צבעו והראו אחת לשנייה וצחקו.


ואני מהצד, גיליתי שוב שבכל העולם הכללים לפענוח ציורי ילדים זהים – זו האימפולסיבית וזו הפרפקציוניסטית, זו שזקוקה לעוד תשומת לב מאמא, וזו עוד תצא מחוץ לכפר הקטן הזה כשתהיה גדולה כי יש בה משהו אחר מכולן...

 

ואני מהצד, גיליתי שוב שבכל העולם הכללים לפענוח ציורי ילדים זהים – זו האימפולסיבית וזו הפרפקציוניסטית, זו שזקוקה לעוד תשומת לב מאמא, וזו עוד תצא מחוץ לכפר הקטן הזה כשתהיה גדולה כי יש בה משהו אחר מכולן...


 

המשכתי ללאוס, שם פגשתי ילדים בכפר קטן שדרש שוב הליכה ארוכה וקשה של כמה שעות מהכביש. הכל דרכי עפר, במדרון תלול ואין בכלל כלי תחבורה במקום. משפחה מקומית מקבלת את פניי על מחצלת גדולה שעליה מונח אורז כדי שיתייבש בשמש.

 

קמים בבוקר, מייבשים את האורז, מנפים את האורז, מבשלים את האורז, אוכלים. ובפתח הקטן בית ספר קטן של 3 כיתות, בלי תאורה ועם שולחנות שנתרמו מתיירים מאוסטרליה ועל הקיר ציורים. ציורים מדהימים!


ופתאום אני רואה מספרים... מה זה? אני שואלת את המדריך המקומי. והוא אומר לי זה ציונים. ציונים?! אני שואלת, והוא עונה: כן, ציונים, זה למשל ציור ברמה שבע. שבע?! אני שואלת בתדהמה, אבל זה כל כך יפה, למה לתת ציון?
וכאן מתרחש כנראה, המפגש השני שלי עם ציורי ילדים במדינה קומוניסטית. נכנסתי לכיתת הגן והבנתי מאיפה הכל מתחיל – מקבלים טוש אחד, בצבע אחד ועל הלוח יש דוגמאות של ציורים להעתקה והילדים יושבים ומעתיקים. זה ציור. להעתיק בדיוק מהלוח. בלי יותר מדי יצירתיות והמצאות. כמה חבל. כמה עצוב...


לפני כמה שנים, נתתי הרצאה לעובדות בית הנשיא, בסיום ההרצאה ניגש אליי שמעון פרס ואמר לי שאחד הדברים שהוא הכי אוהב בארץ שלנו זה שכל ילד מצייר את העץ המיוחד שלו, אין עץ אחד, אין משהו אחד שכולם מציירים, יש לכל אחד את העץ המיוחד שלו ואת החופש לצייר את זה. יום עצמאות ודמוקרטיה שמח.

 

הכותבת היא מיכל וימר, תרפיסטית באומנות (M.A), מנהלת מסלול ללימודי תעודה בפיענוח ציורי ילדים והדרכת הורים יצירתית. מחברת "המדריך השלם לפיענוח ציורי ילדים" ויוצרת הקלפים "מעגלי שיח". נשואה ואמא לשלושה.

 

 

רוצים לקרוא את הטור של מיכל וימר במלואו? רוצים לקרוא את שאר טורי המומחים של
"הורים וילדים" בשלל נושאים הקשורים להיריון, לידה והורות? 
התקשרו למוקד המינויים שלנו בטלפון 08-9999410 ותוכלו לקבל גיליון חינם!