BETA

17.04.2018

08:51

צריך לעזור לילדים להתמודד עם הקושי
צריך לעזור לילדים להתמודד עם הקושי,
Shutterstock

איך להסביר לילדים על יום הזיכרון?

יום הזיכרון הוא אחד מהימים היותר עוצמתיים, הצפירה שעוצרת הכל והאווירה השונה ברחבי המדינה. איך מתווכים את היום הזה לילדים שלנו? וכמה נכנסים לעומק עם הסברים?

יום הזיכרון קשה לכולנו. עד כמה צריך להסביר לילדים במה מדובר ועל שום מה? האם אתה ממליץ לדחות את ההסבר ככל שניתן, לחסוך מהם את ההבנה עד אשר אין ברירה?

 

דני עמית: "כדאי בהחלט לספר לילדים מהו יום הזיכרון, שהרי זו המטרה שלו - שנדע ושנזכור.

מאחר ויש צפירה ועמידת דומייה, חשוב שהילדים יבינו במה מדובר. זה כמעט בלתי אפשרי שלא תהיה מודעות לייחודו של היום.

 

כדאי להסביר לילדים שזו הדרך שלנו לזכור באופן חברתי את מי שהיה שותף בהגנה עלינו, שזו דרכנו להגיד תודה, להעריך וגם להיות שותפים לכאב של המשפחות שאיבדו את יקיריהן ואת הקרובים להן ביותר.

 

תסבירו שמי שאיבד אדם קרוב לא זקוק ליום זיכרון. הוא זוכר בכל רגע נתון, אבל יש מעגלים של קירבה, וביום המיוחד הזה גם אנשים ממעגלים פחות קרובים, שותפים לזיכרון ולכאב. זהו יום שמטרתו להעלות באופן מודע ומכוון את המודעות לנופלים ואת זכרם. כמו שנהוג לנחם אבלים, כך גם הפעם זהו יום שמוקדש להשתתפות בצער המשפחות וכמובן להעריך להוקיר ולזכור את מי ששילמו בחייהם למעננו".

 

המסר הוא ברור וחשוב, על כך אין ויכוח, אבל איך מתווכים אותו לילדים קטנים שלא ממש מבינים למה הכוונה בביטוי במותם ציוו לנו את החיים?

 

"הכי חשוב לדבר עם הילדים בשפה ברורה ורגילה, פשוטה ככל שניתן. את צודקת שביטויים ממלכתיים כמו, 'נפל במסגרת שירותו', 'במותו ציווה לנו את החיים', '...על מגש הכסף' וכדומה, הם ביטויים שלא תמיד מובנים לילדים. אין ספק, שצריך להסביר במה מדובר ומה הכוונה. מהי המשמעות של היום ואיך אנחנו רואים אותו וחווים אותו.

 

למשל, הצפירה שהיא אירוע די מלחיץ. קודם כל מדובר ברעש שאינו נעים לאוזן, לעיתים בעוצמה חזקה, והוא ממלא את כל היקום סביבנו. החובה לעמוד דום במשך דקה או שתיים, בלי לזוז ובלי לדבר. תגידו לילדים שזה בסדר שהצפירה מלחיצה, שלעיתים קשה לעמוד בה, שיש אפילו ילדים שצוחקים כי הם נבוכים ולא יודעים מה לעשות עם עצמם ואיך להכיל את הרגע.

 

תסבירו שזהו יום שבו המחשבות מתמקדות בבנים שנפלו, שזה יום עם המון רגשות ומחשבות קשות ושגם לנו קשה לווסת את התחושות. זה בסדר להרגיש נבוך או עצוב, אבל גם כדאי לומר להם שעצב הוא לא בהכרח דבר רע. זו תחושה כמו תחושות אחרות שיש לנו והיא מותרת.

 

ההקשבה לסיפורים הקשים אמנם עלולה להציף מחשבות ותחושות קשות, אבל אפשר להתמודד איתן.

 

תסבירו שמי שאיבד אדם קרוב לא זקוק ליום זיכרון. הוא זוכר בכל רגע נתון, אבל יש מעגלים של קירבה, וביום המיוחד הזה גם אנשים ממעגלים פחות קרובים, שותפים לזיכרון ולכאב

 

רגשות לא נעימים כמו עצב, חשש, כאב - הם חלק מהחיים ואנו כהורים לא צריכים לחשוש כשהם מופיעים. נהפוך הוא - ילד וגם מבוגר החי חיים עשירים אמור להיחשף למגוון הרגשות וללמוד לבטא אותם. כשם שלא סביר שמבוגר יהיה מאושר בכל רגע נתון כך גם ילד. טוב שהחשיפה לרגשות ויכולת הוויסות הרגשי תתחיל בבית. לכן זה בסדר גמור שילד יתעצב כשהוא נחשף למקרה עצוב, יש כאן אימון לחיים.

 

אם נראה שהוא מעל כוחותיו של הילד, נפעל לצמצם את החשיפה כמו הסטת מבט או כיבוי טלוויזיה ומנגד גם נגביר את מידת התמיכה אם בצפייה משותפת, בשיחה ובגילויי קירבה.

 

אל תיבהלו מהכאב או מהחשש. יש כאן הזדמנות ללמוד עליהם בליווי הורי. אובדן למשל, הוא חלק מהחיים ולכן עדיף ללמוד בבית את מה שהחיים עלולים לזמן לנו ולהכיר את המשמעות במינונים נמוכים ומדודים".

 

אני מניחה שההסבר על מהותו של יום הזיכרון והחשיפה לסיפורי הנופלים היא תלוית גיל, אולי גם אופי או בשלות רגשית. איפה לשים את הגבול?

 

"אתם תחליטו עד כמה להתעמק בכל סיפור או אירוע ואם תרגישו שזה יותר מדי אז פשוט תעצרו. אפשר להפסיק לעסוק בכך או לדבר על זה.

 

לגבי מידת החשיפה- בעיקרון כדאי להתחיל בשכבת השטח. להסביר ברמה של מטרת היום, מה משמעותו. אין טעם להעמיק במראות קשים וכדומה. עם זאת, ניתן לאפשר לילד להעמיק במה שכן מעניין אותו, אבל להיות קשוב למידת המצוקה שלו.

 

אם מתרשמים שהוא נלחץ, למשל מתוכנית בטלוויזיה, זה הזמן להתערב. קודם כל בצמצום מידת החשיפה שלו לתוכן המעציב או הקשה וכמובן בהגברת התמיכה הרגשית. שיחה, חיבוק, הפוגה וכדומה. אל תשאירו את הילדים לבד עם החשיפה וההתמודדות. זה כלל אצבע.

 

שיתוף, התייעצות, דוגמא אישית וכיוצא באלו נכונים בכל מה שנוגע ללמידה והתמודדות עם נושא האובדן. התמודדות עם חיים במציאות ביטחונית.

 

למרות הרגישות והקושי אני באמת חושב שיש כאן הזדמנות לדבר על רגשות בעקבות אובדן, על פחד מפגיעה או ממוות ועל החשש לשרת בצבא.

 

בבית שלי למשל, כל אזכור של צבא וחיילים ישר מעורר שאלות וחששות. קודם כל החשש מלמות ובעקבותיו הפחד שלהם מלהתגייס. למרות שיש עוד כמה שנים עד שזה יקרה, הנושא מאד מטריד אותם כבר היום.

 

זה הזמן לספר לילדים שרוב החיילים מסיימים בשלום את השירות הצבאי. שחייל לא בהכרח נפגע, ושיש לחיילים דרך להגן על עצמם. שהם מתאמנים, שיש להם נשק וחברים שעוזרים להם.

 

תסבירו שלא כולם בהכרח בוחרים בתפקיד קרבי ומי שבחר במסלול כזה בדרך כלל רוצה בו ונהנה ממנו. לילדים צעירים ניתן לציין שעד שהם יתגייסו יש זמן. ושכשהם יהיו בוגרים תהיה להם אפשרות לשקול איפה לשרת ואף באיזה תפקיד. שיחה ברוח 'כשנגיע לגשר', שחבל לדאוג ממשהו שכרגע בכלל לא רלוונטי ועד שהיום הזה יגיע יחולו המון שינויים.

 

זו גם הזדמנות לשיחה על תחושת המשמעות והנתינה. למזלנו יש לנו דרך להגן על עצמנו ויש לנו צבא מעולה ששומר עלינו.

לסיכום, אפשר לראות בהתמודדות עם יום הזיכרון תהליך למידה של ספירלה. כל שנה נפגשים שוב ושוב עם אותו היום ומשמעותו. אבל משנה לשנה הילד בוגר יותר, יודע יותר, מגיע עם יותר יכולות ובהתאם גם מסוגל להכיל ולספוג יותר.

 

החשיפה לנושא היא אותה חשיפה אבל הגיל והבגרות משתנים ולכן הלמידה היא בשלבים, לא בפעם אחת. הדרך להתמודד עם היום והנושא היא בשלבים ובשכבות.  זה בהחלט יום שלמרות היותו כל כך טעון, הוא גם יום שמזמן למידה".

 

רוצים לקרוא עוד מהמומחים שלנו בתחומים שונים ומגוונים בהם 
פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, רפואה, יחסים, צרכנות וכלכלה?

חייגו למוקד המינויים בטלפון 08-9999410 וקבלו גיליון ראשון במתנה!