BETA

11.04.2018

09:00

 האם צריך לדבר עם הילד על נושאים כאלה?
האם צריך לדבר עם הילד על נושאים כאלה?,
Shutterstock

לדבר עם הילד על השואה? בעד ונגד חשיפה לנושא

מצד אחד, השואה והשכול הם חלק מהעבר וההווה שלנו והילדים שלנו לא חיים בבועה. מצד שני, למה בגיל כה צעיר הם צריכים להיחשף לכל עוולות העולם? שתי דעות של שני מומחים

בעד

 

"נושא השואה אינו טאבו. אפשר לחשוף את הילדים לתכני שואה ולדבר איתם על כך.

 

להורים רבים נדמה שילדים קטנים אינם מקשיבים כשהם מדברים מעל ראשיהם. אבל, הילדים קולטים ומבינים כשמסתירים מהם, או כשמספרים להם חצאי אמיתות.

 

ילדים הם צופים מעולים אך פרשנים גרועים. הם מסתכלים על הוריהם, מקשיבים להם אבל עושים את ההקשרים שלהם מבלי שההורים ידעו מהי המסקנה אליה הגיעו מתוך ההבנה החד ממדית שלהם.

 

כשהורים משחקים כאילו הכל כשורה, הילדים עלולים להגיב בהתנהגות מוקצנת, בחוסר סבלנות או בהפרעות בשנת הלילה.

היות שאנחנו חיים ומגדלים ילדים במדינה שחיה ונושמת שואה ועסוקה בהישרדות - הן בצורה אקטיבית והן בצורה פאסיבית - לא תמיד יש להורים שליטה על מה שהילד סופג מסביבתו ולכן  לא ניתן  לחכות עד שהוא יגדל ויבין את הנאמר.

 

קיימת חשיבות קריטית מה אומרים  ואיך אומרים את הדברים לילד.

 

כלומר, יש לומר את האמת. אבל לבחור את המילים וההסברים כך שיתאימו לגילו של הילד, להבנה שלו, לשאלות שהוא שואל ולמידת העניין שהוא מגלה.

 

גישה זאת מחייבת את ההורים, להיות סבלניים, זהירים ויצירתיים בבחירת המילים והסיפורים, להימנע משימוש במלים כמו 'השמדה', 'רצח ילדים' או 'חוסר אונים'. אם לספר על השואה שהתרחשה לפני המון שנים, בה  נהרגו יהודים רבים, כדאי להוסיף לזה סיפורי גבורה, ולשים דגש על יצירתיות ועל גילויי חברות ואנושיות בתקופה הקשה ההיא.

 

פתיחות בנושא זה תגרום לילד לחשוב שבבית שלו אין דבר שלא מדברים עליו, רע או טוב. והוא מבין מכך שאבא ואמא סומכים עליו וכתוצאה מכך הוא לומד לסמוך על עצמו.

 

סביר להניח, שחלק מהתכנים יחרטו בזכרונו כחוויה משמעותית. יכול להיות שגם יעוררו בו פחדים לגיטימיים והגיוניים.  אין  לדחות את פחדיו  כאילו אין לו ממה לפחוד,  אלא לעזור לילד לפוגג את פחדיו בשיחה, או בציור -

מה שעשוי לפתח אצלו מיומנויות  של ביקורת, חשיבה עצמאית, התמודדות והתגברות.

 

בעוד הורים שמונעים מהילדים חשיפה לנושאי שכול ושואה, שאינם שולחים את ילדיהם לגן ולבית הספר בימי השואה והזיכרון, בעצם סוגרים לדיון נושאים נוספים מחיי היום יום, ומעבירים לילדם  מסר שהם אינם סומכים עליו שיידע לעבד את המידע ולהתמודד איתו".

 

הכותבת היא רווית גוטמן, מנחת הורים ב"מכון אדלר"

 

איך מדברים על דבר בלתי נתפס?

איך מדברים על דבר בלתי נתפס? (pixabay)

 

 

 

נגד

"השואה שלנו היא אירוע היסטורי מכונן בתולדות העם היהודי והקמת מדינת ישראל. ידוע כי במערכת החינוך תוכנית ללימוד השואה גם לילדי הגן וזה עגום. ילדים בגילאים אלה מתקשים להבחין בין עבר להווה. חלקם מבלבלים בין אירועים היסטוריים לאלה המתרחשים אתמול והיום  כל שכן כשמדובר במצבי חירום.

 

כמובן, אין לספר שקרים לילדים גם לא בנושא השואה. אבל חשיפת ילדים רכים לסיפורים קשים וזוועתיים מאותה תקופה, עלולה להשפיע על העמדות העתידיות שלהם על העולם. ראשית, הם משפיעים על רגשותיהם, מפחידים אותם וגורמות לתחושת נרדפות כאילו 'כל העולם נגדנו'.

 

כשמאיימים תדיר על בני אנוש, כל שכן על ילדים קטנים, הם פחות ופחות מחפשים איתותים ניטרליים ו/או חיוביים מהסביבה, וכל הזמן נמצאים בעוררות ובדריכות לקלוט איתותי סכנה ואיום. הם תמיד חוששים שמשהו רע הולך לקרות להם.

 

לא אכחיש, יש סכנות בעולם ומתרחשים בו אירועים קשים, אבל לא תמיד העולם מסוכן,  אחרת לא היינו קיימים.

 

ככל שמדברים עם ילדים על סכנות, על רצח והרג יהודים כולל ילדים,  מקבעים בהם את התפיסה האומרת שלא צריך לחכות ולראות מה תהיה המציאות  מאחר שהם מבינים שהמציאות מאיימת תמיד.

 

הילד שגדל להיות מבוגר לא יהיה מסוגל לסבול עמימות. המוח שלו מתוכנת להכיל את אלפית השנייה המתייחסת לסכנה ולא את  תשע אלפיות השנייה של גילויי חיבה.

 

אנחנו חברה שחיה על קצות העצבים וככל שמפציצים אותנו באיומים על סכנות,  סף הרגישות הולך ויורד ומתגברת הסכנה לעליה דרמטית באלימות.

 

ילדים בגילאים הצעירים רואים את המציאות בשחור לבן. הם עלולים לייחס את הדברים לעצמם. כך למשל ילד יחשוב: 'אם לא אהיה ילד טוב. הגרמנים יבואו וייקחו אותי'.

 

גדל כאן דור של ילדי מסכים.  כשההורים נוכחים - עליהם  למנוע את חשיפת הילד לסרטים וצילומים קשים, בשידורי יום השואה, לכבות את הטלוויזיה. כשהילד שוהה במסגרת החינוכית ואם מערכת החינוך בכל זאת מתייחסת לנושא - חובתה  להיות זהירה בכמות ובאופי המידע שעובר לילדים,  כדי שלא לעורר בהם חרדות ופחדים מיותרים.

 

רצוי להציג את הנושא מבעד לעיניו של ילד. כמו בסיפוריו של הסופר אורי אורלב ולשים דגש על היכולת והכוחות של בני אדם לקום מאפר ולהתאושש. להקים מדינה ומשפחה ולהצליח בחיים".

 

הכותב הוא פרופסור מולי להד, מומחה לחוסן, החוג לפסיכולוגיה , המכללה האקדמית תל חי, נשיא מרכז "משאבים"

 

 יש לכם כל מיני התלבטויות בסוגיות של היריון, לידה והורות?
רוצים לקרוא עוד מהמומחים שלנו בתחומים שונים ומגוונים בהם 
פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, רפואה, יחסים, צרכנות וכלכלה?

חייגו למוקד המינויים בטלפון 08-9999410 וקבלו גיליון ראשון במתנה!