BETA

09.04.2018

09:25

 ציור צפוף והנדסי בגיל שש - לחץ ורמה קוגנטיבית גבוהה
ציור צפוף והנדסי בגיל שש - לחץ ורמה קוגנטיבית גבוהה,
אוסף פרטי

איך תזהו אצל הילדים חלומות רעים וחרדות?

תהל חלמה בלילות שהיא טועה וכולם צוחקים עליה. סיוטים, חרדות והתפרצויות של כעס הפכו לחלק מהשגרה שלה מאז שנכנסה לכיתה א'. מה גרם לזה ואיך עם טיפול נכון תהל נרגעה?

בפעם הראשונה כשנפגשתי עם ההורים של תהל היא הייתה לקראת כיתה א', הם סיפרו שהיא דורשת מעצמה יותר מדי, שהיא מתעוררת בלילה עם חלומות מפחידים על היום הראשון בכיתה א', ובכלל, שנראה להם שהיא לחוצה מדי. כמה חודשים אחרי שהתחילה כיתה א' המצב החמיר עוד יותר, עדיין לא היו בחינות באופק אך תהל הקטנה כבר הייתה עסוקה בציונים, ואפילו לקראת יציאה לטיול הייתה מבקשת מהוריה להתכונן לפני ולשנן את המסלול.

 

הציורים הראו שתהל בהחלט דורשת מעצמה יותר מדי: הכל חייב להיות סימטרי, כל הקווים מצטלבים האחד עם השני בצורה מדויקת, כל הצביעה גם היא צפופה ובלי מרווחים. תהל יודעת מה היא הולכת לצייר עוד לפני שהיא מתחילה.

 

למה בעצם צריך חרדה?

כאשר החרדה מציפה, ומונעת מהילד שלנו או מעצמנו לקום בבוקר וללכת ללמוד, לעבוד או פשוט לחיות, אז כדאי וחשוב לטפל בה. אנחנו חיים בעידן של טיפולים תרופתיים בשפע, ואפשר להשתמש בהם אם זה עוזר ואם זה מתאים ל"אני מאמין" שלכם. אבל בדרך חשוב גם לדבר על זה, להבין למה זה כאן, ולהגיד משהו על "החרדה שלי", כלומר להתיידד איתה ולהבין מה היא אומרת עלינו - הרי לא כולם מפתחים חרדה ממעליות או עכבישים - בכל זאת כל אחד "בוחר" חלק מסוים שקשור לחרדה שלו.

 

חרדה זאת בדרך כלל מילת גנאי: "הילד רוצה תשומת לב..., הוא צומי" ואז כועסים בכל פעם שהוא מתנהג ככה - אך האם זה רע להגיד שאני צריך תשומת לב או ליטוף והקשבה כי אני ניצב בפני משהו חדש ומלחיץ? החרדה בחלק מהמקרים מאותתת על אי דיוק – אנחנו חרדים בפני משהו שלא מדויק לנו לגמרי, שדורש מאתנו ללכת נגד אמונה פנימית, או אפילו נגד הדימוי העצמי שלנו בעיני עצמנו.

 

בכל פעם שתהל עמדה בפני מה שהיא קראה לו מבחן (אפילו שלא היה כזה מבחן באמת), היא הרגישה שעכשיו יגלו את "האמת" עליה – יגלו שהיא לפעמים מתבלבלת, שהיא לפעמים טועה, שלפעמים היא לא יודעת... הרבה מהחלומות הרעים שלה היו בדיוק כאלה: חלומות שבהם כולם מגלים שהיא טעתה, וצוחקים עליה.

 

תהל הייתה בדיוק הטיפוס שמוגדר במחקרים כעתיד לפתח חרדות: שילוב של פרפקציוניזם עם דימוי עצמי נמוך, אחת שחשוב לה להיות אהובה, ובעיקר אהובת המורה. בגלל האינטליגנציה הגבוהה שלה, שמשתקפת בציורים דרך הרמה הגבוהה של הציור וההבניה ההנדסית שבתוכו, היא גם יודעת לעמוד בסטנדרטים גבוהים, יודעת לדרוש מעצמה יותר ויותר.

הציורים הראו שתהל בהחלט דורשת מעצמה יותר מדי: הכל חייב להיות סימטרי, כל הקווים מצטלבים האחד עם השני בצורה מדויקת, כל הצביעה גם היא צפופה ובלי מרווחים. תהל יודעת מה היא הולכת לצייר עוד לפני שהיא מתחילה

 

ציפיות גבוהות מעודדות חרדה

ברגע שנכנסה לבית ספר, ושוב ברגע בו התחילו מבחנים והכתבות, התחילו שוב החלומות הרעים והחרדות. תהל התפרצה יותר בכעס, הסתגרה בחדר שלה ונמנעה מלשתף את ההורים ברגשות שלה. שוחחתי עם ההורים על שיעורי הבית, ובכלל על המפגש שלה עם סמכות – נדמה היה שהילדה לוקחת את הכל יותר מדי ברצינות. באחת הפגישות שלי עם תהל היא אמרה לי את הדבר המפתיע הבא : "אני חייבת להצליח בחשבון השנה, כי זה יקבע איזה עבודה תהיה לי כשאהיה גדולה", הופתעתי מאד מהקביעה הבוגרת (מדי) הזאת. "לא תשאירי קצת מקום להפתעות?" שאלתי. "לא, אין הפתעות בחיים", ענתה לי בביטחון.

 

חזרתי לדבר עם ההורים, כדי לבדוק את הגורם השני הנפוץ לחרדות ופחדים – ציפיות גבוהות מצד ההורים ולחץ חברתי. בסך הכל, לא היו להם ציפיות גבוהות מדי מתהל: "הרי בסך הכל היא בכיתה ב'... ", אבל בבית הייתה אווירה של ציפיות גבוהות – בכל פעם שסיפרו חוויות מהעבודה - תמיד סיפרו על הצלחות ועל ציפיות לעתיד. המסרים "התת קרקעיים" בבית היו שכל דבר עושים ב 100% או שלא עושים בכלל, ושהתוצאה חשובה לא פחות מהדרך.

החלטנו שמנסים ליצור אווירה אחרת בבית. הילדים שלנו לא סתם הופכים לנוקשים וביקורתיים כלפי עצמם, הם תמיד לוקחים דוגמא ממישהו.

 

המטרה שלנו הייתה לנפץ את מיתוס "בית הספר" שתהל סבלה ממנו, תהל לא יכלה להמשיך ללכת במשך 12 שנה (או אפילו שנה אחת נוספת) למקום שבו היא חושבת שכל יום קובע לחלוטין את עתידה, מצד שני היא באה מבית של "למדנים" כולם שם למדו תואר ראשון ושני, קראו ספרים, הלכו לקורסים – ואכן, עצם הלמידה זו לא הבעיה אלא התפיסה שלפיה מה שקורה היום משפיע לגמרי על מה שיהיה – בלי הפתעות בדרך.

 

ציור מרווחה ויצירתיות גבוהה, החרדתיות נרגעה

ציור מרווח ויצירתיות גבוהה, החרדתיות נרגעה (אוסף פרטי)

 

 

 

להילחם בחרדה או לחיות ללא פחדים?

לא זה ולא זה. חרדה בכלל וחרדת בחינות בפרט באה כדי לסמן לנו שאנחנו לוקחים ברצינות רבה מדי משהו, שאנחנו הופכים את עצמנו למספר מ- 0-100, ששכחנו שאנחנו הרבה דברים חוץ מהתוצאה של המבחן. אין צורך להילחם בחרדה אלא לתת לה להיות: לנסות, להיכשל, להרגיש הרבה דפיקות לב בדרך. גם אין צורך לחיות ללא פחדים – מותר לפחד ממבחן מתקרב, אבל חשוב שהפחד לא ישתק את הילד.

 

ההורים של תהל הצליחו באמצעות הדרכת ההורים לשדר לה מסר יותר רגוע. כזה שמאפשר לחיים להביא איתם גם הפתעות טובות לאורך הדרך. ציוריה של תהל הפכו מצפופים ונוקשים, למרווחים ויצירתיים יותר – וכך גם תהל: ישנה יותר טוב בלילה, אוהבת את הלימודים, אך לא חושבת שהצלחה בהם היא במקום לחיות, לשחק ולהיות ילדה שנהנית מהחיים.

 

הכותבת היא מיכל וימר, תרפיסטית באומנות (M.A), מנהלת מסלול ללימודי תעודה בפיענוח ציורי ילדים והדרכת הורים יצירתית. מחברת "המדריך השלם לפיענוח ציורי ילדים" ויוצרת הקלפים "מעגלי שיח". נשואה ואמא לשלושה

 

 

רוצים לקרוא את הטור של מיכל וימר במלואו? רוצים לקרוא את שאר טורי המומחים של
"הורים וילדים" בשלל נושאים הקשורים להיריון, לידה והורות? 
התקשרו למוקד המינויים שלנו בטלפון 08-9999410 ותוכלו לקבל גיליון חינם!