BETA

08.02.2018

11:02

 לעצור לנשום כי לכל בעיה יש פתרון
לעצור לנשום כי לכל בעיה יש פתרון,
שאטרסטוק

מדור הורה מורה, והפעם: לבד בהפסקה

הבן של שרון, בכיתה א' והוא בודד בבית הספר. האם היא צריכה להתערב? על פי המומחית שלנו – ממש לא!

שמי שרון, אני עו"ד במקצועי, אמא לשלושה בנים 4,6,13 ונשואה לערן, איש הייטק. באחת מארוחת הערב סיפר בני בן השש בכתה א', שהוא תמיד לבד בהפסקות ואין לו עם מי לשחק. הוא מסתובב בחצר לבד כששאר חבריו משחקים ביחד. אני מרחמת עליו ולא יודעת אם להתערב ולפנות למורה או לאפשר לו להסתדר בעצמו?

 

תשובה:

שרון היקרה,

בהחלט מובנת לי הדאגה שלך וההתלבטות אם להתערב לטובת העניין. לעיתים, ובמצבים מסוימים, אנו מזדהים עם ילדנו וחווים איתם ועל "בשרנו" את הקושי ואכזבה שלהם כאילו היא שלנו. אין ספק שבנך חווה אכזבה ותחושת דחייה. כהורים לעיתים נרגיש כעס או עלבון או אפילו חוסר אונים, ומאידך כאב גדול ורצון עז לגונן על הילד מפני תחושת קשה של דחייה. חוויה מאוד לא נעימה גם עבור ההורה.

 

הכמיהה ההורית להצלחת הילד בכל האתגרים עימם יתמודד במהלך חייו היא לגיטימית וברוב המקרים ההורים מודדים את ההורות שלהם דרך הישגי ילדיהם. ילדים מצליחים ואהובים הם סימן להורים טובים.

במקרה הזה תחושת הדחייה היא לגיטימית ומובנת ומאידך מאפשרת לילדך לחוות את העולם ללא מסננים.

פתירת בעיות לילד לא מאפשרת לו למצוא פתרון בעצמו וחוסכת ממנו להתמודד עם תסכולים חשובים מאין כמותם לעיצוב אישיותו כבוגר מאוזן ובשל.

 

אכזבה, תסכול ודחייה הן רק חלק מהחוויות שיחווה ילדנו במהלך חייו ולנו כהורים אין יכולת למנוע אותם גם אם נראה לנו שכן.

יתכן שהמורה לא מודעת למצב. ואז התערבותך, שרון, עלולה לגרום ראשית לילדך להבין שאמא "תסדר" הכל כשקשה או לא מצליח לי . המסר שגוי ומוטעה מיסודו לחלוטין, כאשר המטרה שלנו כהורים לאפשר לילד שלנו לחוות, להתנסות, להעז, להבין ואף להיכשל.   

 

הפתרון הוא להקשיב לילד ולהבין את מצוקתו על ידי גילוי אמפטיה. תוכלי אף להציע לבנך לבקש להצטרף למשחק עם שאר הילדים ואם צריך שיפנה למורה לבקשת עזרה.

 

כהורים תפקידינו להיכנס לנעליו של ילדנו ויחד עם זאת לנתק את עצמנו ולהבין את הסיטואציה בכללותה. הורה בוגר ידע לקבל את הידיעה מתוך אמפטיה והבנה למצוקת הילד.

הורה מודע מבין את מורכבות המצב ולא ממהר לשפוט לכאן ולכאן, אלא מנסה לתווך לילדו את הסיטואציה וידע לפנות למורה בעת הצורך לקבלת עזרה ולא לצורך עימות.

התנהלותנו כמודל מול ילדנו הינה הקובעת עבורם בגילאים אלו איך הוא תופס את העולם ומגבש ציפיות לגבי תגובות הסביבה האנושית כלפיו בעתיד.

התנהלותנו מול המורה חשובה ביותר עבור הילד ומשמעותה שיתוף פעולה למען התקדמותו וצמיחתו של ילדנו בתחומים שונים.

סוג התקשורת עם המורה הינה בעלת ערך עבור הילד כי דרכה הוא חווה את יחסי הגומלין בין ההורים לבין המורה בדרך זו הוא לומד איך להגיב ואיך להתמודד.

 

חשוב להבין, שביחסי הורים ומורים הגורם הראשון שמשפיע הוא ויסות התגובה שלנו ההורים מול הילד שלנו ומול המורה. עלינו לפתח יכולת טובה לווסת את הרגש ולעבד את התחושות כך שנוכל להגיב מתוך שיקול דעת נכון בהתאם לסוג המציאות שבה הילד חי. סוג התקשורת והמסרים שמועברים לילד שלנו הם אלו שיקבעו את היכולת שלו להתמודד עם המציאות באשר היא.

גורם נוסף משמעותי ביחסי הורים מורים הוא להבין שהמטרה של המורה וההורה הינה משותפת והיא לקדם ולסייע לילד לצמוח ולהתפתח.

 

תלמיד שההורה שלו רגיש רואה את המורה כמקור לתמיכה, לעידוד ולהדרכה. הוראה רגישה מסייעת לתלמידים לחוש בנוח בהבעת דעותיהן כמו גם עם המורה.

לכן התערבות במקרה הזה תיתפס כמקום של שליטה וחוסר יכולת לסמוך על הצד השני, המורה או ההורה לחילופין.

לעיתים, גם אנו ההורים צריכים לתת מרחב וחופש לעצמנו ולילדנו ולתת למרחב להפתיע אותנו. זה בהחלט סיכוי וסיכון ולא תמיד התוצאה תהיה לרוחנו.

 

אחת השאלות החשובות בעיני בהורות היא השאלה: כאשר אני מגיב או מתנהל בדרך זו או אחרת איזה מסר אני מעביר לילד שלי או מה הוא לומד עליי ועל דרכו של העולם דרך המודלינג שלי?

אנו כהורים צריכים לשאול את עצמנו מה מפעיל אותנו מול הילד שלנו כשהוא נמצא בקונפליקט, בקושי ואפילו בהצלחה.

 

אין ספק שזהו מצב לא קל להורה ויחד עם זאת אם נעצור לרגע ננשום עמוק ונבין שלנו כהורים ולמורים מהצד השני יש תפקיד חשוב בעיצוב אישיותו של ילדנו ושאנו אחראים לתחושת הביטחון שלו בבית ובבית ספר נוכל כבוגרים לשקול את תגובותינו מולם ולעשות את הדבר הנכון עבורם.

 

***יוקי ששון היא מומחית לתקשורת הורה, מורה תלמיד