BETA

25.01.2018

10:36

מה ההשפעה של הסביבה על הרגלים רעים של ילדים?
מה ההשפעה של הסביבה על הרגלים רעים של ילדים?,
שאטרסטוק

השיטה שעובדת: כך נפטרים מהרגלים רעים של ילדים

מה עושים כשהילד שלכם לא מפסיק לכסוס ציפורניים? מה עושים עם ילדה שמורטת באופן קבוע את שיערות ראשה או מוצצת אצבע עד גיל מאוחר? למה ילדים מפתחים הרגלים רעים?

מירב מילר: הרגלים מיוחסים לרוב להתנהגויות או דפוסים החוזרים אל עצמם והופכים להיות אוטומטיים. משמע- לא רצוניים או שלא מתוך מודעות. להרגלים (טובים) יש תרומה חשובה ביותר בכך שמדובר בדברים שלא דורשים מאתנו יותר מדי אנרגיה והשקעת חשיבה. לא צריך כל פעם להמציא את הגלגל מחדש, יש הגדרות פעולה מוכרות וחיסכון "במשאבים"

 

.ברגע שמשהו הופך להרגל ניתן לעשות אותו ללא תשומת לב ואז התודעה פנויה לדברים אחרים, למשל, נהיגה ברכב. בהתחלה הנהיגה מורכבת ולא אוטומטית לכן צורכת מאתנו קשב וריכוז. נהג צעיר יתקשה לנהוג ולדבר, לנהוג ולשמוע מוזיקה או לנהוג ולנווט. ברגע שהנהיגה הופכת להרגל הוא יוכל לעשות דברים נוספים במקביל (חוץ מלהשתמש בנייד כמובן ) ופתאום ימצא את עצמו ביעד. 

 

( שאטרסטוק)

 

 

 

מאיזה גיל מתחילים הרגלים ועד כמה זה השפעה שלנו, של הסביבה, או ההורים וכמה זה מולד או תורשתי?

דני עמית: "הרגלים נוצרים בגיל מאוד מוקדם, מהינקות. התינוק נולד עם מערכת של אינסטינקטים ורפלקסים המסייעים לו לשרוד את התקופה הראשונה, מעין תגובות אוטומטיות המופעלות מגירויים שונים. למשל- רפלקס יניקה ומציצה, רפלקס אחיזה, רפלקסים של חיוך ובכי המעבירים מסרים לסביבה לגבי מצבו ומסייעים ביצירת קשר ותקשורת אתו. תינוק נולד גם עם מערכת של רגשות בסיסים, שמופעלים בתגובה לגירויים מהסביבה. פחד, כעס, שמחה ועצב וכמובן מערכת חושית, כמו מגע, ריח, טעם, ראייה ושמיעה.

 

לצד אלו, יש גם את המזג המולד, מאפיינים ייחודיים לתינוק שחלקם ילוו אותו כל חייו. ביישנות או פתיחות, זהירות או ביטחון, מידת פעלתנות, יכולת הסתגלות ועוד. התינוק מצויד בכלים מאוד בסיסיים שיסייעו לו לשרוד את התקופה הראשונה עד שיוכל ללמוד את הסביבה אליה הגיע. חלק גדול מהכלים שלו מסייע גם בגיוס אנשים מהסביבה כעזרה בשלב בו הוא חסר אונים ויכולת.

 

מכאן מתחיל תהליך למידה והשפעה של הסביבה על עיצוב התנהגויות והרגלים של הילד. לפי התיאוריה ההתנהגותית, התנהגות שתייצר תחושה נעימה וטובה תחוזק ותשמר, בעוד שהתנהגות שתייצר תחושה כואבת או לא נעימה- תכחד. כך למשל נגיעה במנורה חמה תגרום לכוויה ובשל כך תיווצר רתיעה מכך. לעומת זאת, נגיעה בחפץ פרוותי ורך תביא לתחושות טובות ותחוזק. כמובן שיש שילוב בין המאפיינים המולדים של הילד לבין הסביבה. כל ילד יחל במסע האישי שלו בעולם, מסע שבו הוא ינסה לנוע במקומות והתנהגויות שעושות לו טוב ולהימנע מהתנסויות שגורמות לו לחוש רע.

יש הרגלים נרכשים שלא היו מגיל ינקות ואין בהם שום מטרה הישרדותית. למשל פקיקת אצבעות או למולל שיער. הבעיה היא לא רק בהרגל המעצבן , אלא בכך שהוא הולך ונהיה תכוף יותר.

 

פקיקת אצבעות (קנאקים) או כסיסת ציפורניים לדוגמה, קשורים לרוב בפורקן של מתח גופני. סוג של הקלה ושחרור שמייצרים לילד תחושה טובה. לעתים מתלווה לכך תשומת לב (שלילית בדרך כלל) שיכולה לגרום לחיזוק ההתנהגות. אפשר לבקש מהילד להתחשב בסביבה ולהימנע מפעילות שמפריעה או מעצבנת. אפשר לגלות מודעות לצורך עליו עונה ההתנהגות, ולכוון להתנהגויות שיתנו מענה לצורך הזה, אבל בדרך אחרת. למשל, מגע גופני, פעילות פורקת מתחים, עיסויים, זמן איכות עם ההורה, שיחה ודיאלוג עם הילד במטרה להבין את התחושות והרגשות שמביאים להתנהגות. לא משנה מהו ההרגל, עלינו לנסות להבין מה הטריגר שמעורר אותו, מתי הוא מתגבר ומה מוביל לכך. כל אלה יסייעו לצלוח את ההתנהגות המפריעה ולצמצם אותה".

 

מירב מילר: איך גומלים מהרגל רע?

דני עמית: "אחת השיטות הטובות לגמילה זה עיסוק במה כן לעשות במקום במה לא לעשות וזה נכון גם לילדים וגם למבוגרים.

יותר יעיל לנתב את המשאבים לעשייה במקום להתמקד באיפוק. לכן כדאי לחפש מסלול חלופי להתנהגות הבעייתית ולעלות עליו בהתמדה ובהדרגה. אם למשל רוצים להוריד במשקל, במקום לעסוק רק במה לא לאכול כדאי לעסוק במה כן לאכול, איזו פעילות גופנית כדאי לעשות וכדומה. במקום לחשוב איך לא לעשן כדאי להתחיל בפעילות מקדמת בריאות. למלא את החלל במשהו טוב שיתפוס את המקום של המסלול הבעייתי, וכמובן הרבה תמיכה ועידוד תוך הכרה בקושי של שינוי".

 

מירב מילר: יש הרגלים שאני מניחה שיחלפו מעצמם, לפחות אצל רוב הילדים, כמו למשל למצוץ אצבע. האם להיות סבלניים או לעזור לילדים להיפטר מההרגל המגונה הזה?

דני עמית: "ילד שמוצץ אצבע עד גיל מאוחר נצמד בעצם למנגנון הרגעה עצמית שמתאים לגיל צעיר אך הופך להיות פחות לגיטימי בגיל בוגר יותר. כדאי להסביר לילדים את המחיר להתנהגות זו (פגיעה בשיניים, מחיר חברתי, הפרעה לאחרים וכדומה) ולחשוב ביחד איתם על דברים שיוכלו לסייע להם כתחליף.

 

כדאי לעשות את השינוי באופן הדרגתי. לעודד את הילד להימנע מההתנהגות במקומות בהם הדבר קל עבורו ולאט לאט להרחיב את הזמנים בהם הילד לא נוקט בהתנהגות המדוברת. רצוי להסכים על סימן מיוחד שיזכיר לו להפסיק.  סימן מוסכם כזה יחסוך לנו את הצורך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש, לא יביך או יעיק על הילד, אבל יעביר לו א המסר ויזכיר שזה נעשה יחד ובהסכמה".

 

מירב מילר: ומה אם מדובר בהרגל מעצבן אבל לא באמת מזיק? אם אין נימוק בריאותי, מה אני אמורה לענות לו אם ישאל למה זה מפריע לי?

דני עמית: "תמיד לומר את האמת. כמובן, שאם זה לא בריא, אז הסיבה היא חד משמעית. אבל אפשר להסביר שלדעתנו זה מזיק או מרגיז, או שזה נראה לנו ילדותי ולא תואם גיל, ולהביע את החשש שלנו מקיבעון של ההתנהגות. הסבר אמיתי, בגובה העיניים חשוב בכל גיל ובכל מערכת יחסים.

ותחשבו אתם למה באמת זה מרגיז? האם התנהגות כזו של בן הזוג הייתה מכעיסה באותה מידה? האם עמית לעבודה היה מעורר עצבנות כזו? ואחרי שביררתם לעצמכם את הסיבה האמיתית, תציגו אותה לילד".

 

מירב מילר: האם בדרך כלל זה עובר לבד?

דני עמית: "יש משפטים קלאסיים לפיהם עד החתונה זה יעבור. לא מגיעים לחופה עם מוצץ ולא עם חיתול. עם הבגרות הילד נפרד מהתנהגות ילדותית ועובר להתנהגות יותר בוגרת. תפקידנו לסייע לו בעליות המדרגה.

כדאי לזכור שהרבה פעמים ללחץ החברתי של קבוצת הגיל יש לא מעט כוח בהכוונה של הילד לפעילות נורמטיבית. לכן טוב שההורה ינסה להתערב רק איפה שחייבים, לתמוך ולעזור ולזכור שהחיים הרבה פעמים עושים את העבודה בשבילנו. הלחץ להתנהגות נורמטיבית מופיע הרבה פעמים כבר בגן ותפקידנו לסייע לילד לעבור להתנהגות שגם הוא היה מעדיף לפעול בה. אם רק יתאפשר לו.

 

זיכרו, כדי שיהיה שינוי בהתנהגות חשוב שתהיה מוטיבציה לשינוי. כהורה חשוב בראש ובראשונה לכוון לכך שהילד ירצה להשתנות ויהיה נכון להשקיע מאמץ בדרך לשינוי. למוטיבציה ניתן להגיע בעזרת הסברים, שיח פתוח, יחסים טובים ועידוד שהשינוי אפשרי וכדאי".

 

מירב מילר: האם לעודד מוטיבציה בדרך השלילה? כלומר להעניש, לאיים בסנקציות או אפילו לתת פליקים קטנים בהשראת פבלוב?

דני עמית: "לא. עונשים בדרך כלל מייצרים מתח, מאבקי כוח, רצון לעשות דווקא. במקרים של התנהגויות שבאות לפרוק מתח ברור שתגובה שמגבירה את המתח רק תקשה על גמילה מההרגל. מעבר לכך, שמדובר בהתנהגויות שלנו ההורים אין שליטה ישירה עליהם. כך שאם ניכנס עם הילד למאבק כוח או לתשומת לב יתרה הוא עלול להגביר את הדבקות בהתנהגות. כך הוא ירגיש שהוא מבסס את האוטונומיה שלו בכך שהוא עושה מה שבא לו. השילוב של מתח ומאבק כוח בדרך כלל רק מקבע הרגלים שליליים ומוריד את היכולת של ההורה לסייע. לכן כדאי לחתור לשיתוף פעולה, התנהלות בהסכמה, רוגע ותמיכה".

 

מירב מילר: מתי נדע אם זה הפך להפרעה כפייתית ואולי הגיע הזמן לפנות לעזרה מקצועית?

דני עמית: "כדאי לפנות לעזרה כשזה מאוד מפריע, כואב או גורם לפגם אסתטי, יוצר דחייה חברתית וכדומה. אפשר לפנות לעזרה גם כשלא מצליחים להתמודד עם זה לבד ובתנאי שיש רצון לשנות. הרבה התנהגויות בעייתיות מהוות למעשה פתרון לבעיה מציקה, ולכן גם הנכונות להילחם בהם לא תמיד קיימת. כמו למשל עישון שמייצר תחושת הנאה, או כסיסת ציפורניים שמייצרת רוגע. לכן גם המוטיבציה לוותר על פעולות אלה לא גבוהה כל עוד לא מצאנו מענה חלופי לצורך.

 

אם אין הפרעה ממשית ואין נכונות להשקיע את המאמץ הכרוך בשינוי, צריך לתת לזמן לעשות את שלו ובמקביל לנסות התמודדות בתוך הבית, כמו שיחות, עידוד והסכמים.

לסיכום, כולנו רוצים להפטר מהרגלים מגונים. כיום לא נהוג לדבר על שינוי התנהגותי במונחים מוחלטים של שחור או לבן. אין גמילה מוחלטת, אלא עדיף לדבר על שינוי הדרגתי.

 

עדיף להימנע מהרגל רע ומזיק אבל לא חייבים הימנעות מוחלטת מאותה התנהגות. כולנו בני אנוש, ואנושי זה לא מושלם ובטח לא כל הזמן. לכן טוב שיהיו מדי פעם התנהגויות בעייתיות. כל עוד אין בהם נזק של ממש זה בסדר.

לעיתים דווקא החתירה למושלמות מובילה לנוקשות ולכפייתיות. לעומת זאת גמישות ואי בהלה מירידה קטנה לשוליים, היא זו שתסייע לילד שלא להתקבע בהרגלים שליליים".

 

 

***מרב מילר היא מנחה תוכנית בוקר ואמא ליובל (5) ובן (3.5). 

דני עמית הוא פסיכולוג ומטפל בילדים, נוער ומשפחה, מרצה להורים ולמוסדות חינוך, מנהל תחנה לשירות פסיכולוגי חינוכי ומחבר הספר "הורים מהרגע הראשון. בעברו שימש כמנהל הקליניקה לטיפול בילד ובמשפחה במכון אדלר וכיועץ לתוכנית "סופר נני"