BETA

26.01.2017

12:29

,שאטרסטוק

מדור ייעוץ להורים: אתם שואלים, אנחנו עונים

אחות שמשחקת רק עם אח אחד, בן 3.5 שמאבד שליטה ומרביץ לאמא וילדה אחת בת 4 שמסרבת להתנתק מהטלוויזיה. מדור ייעוץ חדש

שאלה

יש לי שלושה ילדים. בתי הבכורה בת 6 והתאומים בני ארבע.
התאומים שונים זה מזה לחלוטין, אחד רגוע ושקט בעוד השני תוסס, פעלתן ומאד שובב. בתי הבכורה מבלה זמן רב יותר עם התאום הרגוע. הם מאוד קרובים זה לזו, ומשאירים את התאום השני מחוץ לחבורה. התאום שנותר בחוץ מאוד מתוסכל במיוחד כאשר היא "תופסת צד" בעת מריבות. לנו כהורים מאוד קשה לראות את המצב ואנחנו תוהים מתי ואם בכלל להתערב. אנחנו חוששים שבעצם ההתערבות שלנו אנחנו "תופסים צד". מה  לעשות?

 

תשובה

אחד התפקידים החשובים ביותר שלנו כהורים, הוא להכין את ילדנו לעולם שבחוץ. הבית משמש כמעין מיקרוקוסמוס קטן, מעין מגרש אימונים לקראת משימות החיים.

 

יצירת קשרים חברתיים היא אחת ממשימות החיים החשובות ביותר, ולאנשים מסוימים גם אחת המאתגרות ביותר, וזה בעצם מה שקורה היום בבית שלכם. אחד התאומים פחות מצליח להתחבר לקואליציה ששני ילדייך האחרים בנו. הרצון הראשוני שלנו כהורים, הוא כמובן "לסדר את העניינים" ולדאוג שיכניסו אותו לחבורה, שלא ירגיש דחוי ושכולם יחיו באידיליה. הבעיה בלסדר עבורו את העניינים ובלהתערב טמונה בכך שאנו מנציחים את העמדה שלו כמוחלש. עצם ההתערבות שלנו מטרפדת את הלמידה שלו. אנחנו משאירים אותו בעמדת חולשה וחוסר מסוגלות ועושים עבורו את מה שהיינו רוצים שידע לעשות בעצמו.

 

חשוב לנו שהילד ילמד להתחבר ולהשתלב, ובכך שאנו מתערבים אנחנו מונעים ממנו את האימון שכל כך נחוץ לו.

נקודה נוספת למחשבה היא, שבעצם ההתערבות שלנו אנחנו לא רק מנציחים את הילד כמוחלש בעיני עצמו, אלה גם בעיני אחיו!  הוא לא מסוגל לעמוד על שלו, ולכן אמא ואבא מתערבים. התפתחות בריאה היא שהאחים, שעבורו הם קבוצת השווים שלו, יוצרים קואליציה מול ההורים, ולא ילד והורה מול אחיו.

 

אז איך כן נוכל לעזור?

קודם כל חשוב לקחת נשימה עמוקה ולא להתערב. להתבונן בסיטואציה ולנסות לתת לילד להתמודד בעצמו. כן לנסות ליצור כמה שיותר הזדמנויות לפעילויות משותפות של כל השלישיה, ליצור תחושת אחדות של "כולנו בסירה אחת".

למשל, אפשר לשחק משחקים משפחתיים בהם הילדים מהווים קבוצה אחת ומתחרים בהורים, ועליהם להשלים משימה בשיתוף פעולה כדי להצליח. לדאוג ליצור כמה שיותר זמן משותף וחוויות משותפות, לחזק ולעודד כל גילוי של קרבה בין האחים, ולא רק בין האחות הגדולה לתאום המרוחק, לחפש את המשותף בין התאומים ולתת גם שם חיזוק חיובי לקרבה ולפעילויות משותפות תואמות גיל. בו בזמן, חשוב להעצים את הגדולה כאחות הבוגרת עם תפקידים שמתאימים רק לה.

אם אתם רואים ששוב נוצרה קואליציה בין שני אחים, לגשת לתאום שנותר בחוץ ולנסות לנסח איתו את מה שהוא מרגיש ואת מה שהוא רוצה שיקרה.

 

"זה מעליב אותך? היית רוצה להצטרף אליהם?" ואז, במידה שהוא אכן מביע רצון להצטרף, אנחנו יכולים לנסות לעזור לו למצוא את הדרך. למשל, "מה היית רוצה לעשות עכשיו?" איך אתה חושב שתוכל להצטרף למשחק שלהם?" ולבסוף גם: "תרצה שאעזור לך?".

 

המטרה היא קודם כל לתווך לו את הסיטואציה, להראות לו שאתם כהורים רואים אותו, ללמד אותו לחפש דרך בעצמו, שהוא זה שייגש וינסה להצטרף. כמובן שבהתחלה אתם ההורים תצטרכו לעזור לו יותר ללמוד להשתלב, אבל חשוב בהחלט לחזק אצלו את החיפוש ומציאת הפתרון, כדי שהוא ידע לצאת לבד מסיטואציה שלא נעימה לו.

אפשרות נוספת היא להציע לו משחק/ פעילות שיכולים להיות אטרקטיביים גם לשניים האחרים שיוכלו להצטרף אליו וכך תעצימו אותו מולם.

 

 

 

(פוטוליה)

 

שאלה

יש לנו ילד בן שלוש וחצי. הוא שמח מאוד, עם בטחון עצמי גבוה ומקבל המון תשומת לב מבעלי וממני. אנחנו כהורים מקפידים על גבולות מאוד ברורים וגם כאשר הוא בוכה אנחנו לא מוותרים. לאחרונה, כאשר הוא לא מקבל דבר מסוים או כאשר הוא מתאכזב מפעולה מסוימת שאינו מצליח לבצע (למשל, בועות סבון שנשפכו)  הוא מרשה לעצמו לבכות בעוצמה גבוהה עם צרחות איומות. שום דבר לא מרגיע אותו. ניסינו לא להתייחס, לשבת לידו עד שיסיים לבכות  ובסוף אנחנו תמיד כועסים. הוא יכול לבכות רצוף גם במשך 45 דקות.

 

לאחרונה שיטת הענישה שלנו היא לנעול אותו בחדר, כי אחרת הוא פותח את הדלת. כמו כן, הוא החל לצרוח ולהרביץ לי וממש להשתולל ואפילו לזרוק עליי חפצים!

מה עושים? מה שיטת הענישה המומלצת?

 

תשובה

ראשית, אני רוצה להבהיר שהמילה "עונש" היא בעייתית מאוד לדעתי. עונש לשיטתי הוא אקט של השפלה, של כאב, אקט שרק מסלים ומגביר את ההתנגדויות.

כאשר אנו מענישים לא מתרחשת למידה, יש רק חזק מול חלש. זהו כלי התמודדות שלטווח הקצר מאוד יעיל. ההתנהגות אכן הפסיקה, אבל לטווח הארוך לא למדנו כלום, לא נתנו לילד שלנו כלים להתמודד עם תסכול, לא לימדנו שלמעשים שלו יש תוצאה.
אני מאמינה שצריך להציב גבולות, אבל בדרך מכבדת ואסרטיבית.

 

כשהורה נועל ילד בחדר - הוא מקווה שהילד ישב בחדר, יחשוב על המעשה שהוא עשה - יביע חרטה ולא ישוב לסורו. בפועל - הילד שיושב בחדר מרגיש מסכן, חלש ודחוי, במקרה הרגוע. אבל  בדרך כלל, כפי שאת מתארת, הוא עסוק בניסיונות חילוץ אגרסיביים, לא יודע כיצד לווסת את הכעס והתסכול שהוא חש והתקף הזעם רק מתעצם.

למעשה, לילד אין כלים להתמודד עם הרגשות שמציפים אותו, וכשהוריו לא שם לתווך לו את המצב, הוא נשאר עם הרגשות השליליים לבד. גם אם הוא משתתק, זה לא משום ש"למד את הלקח" , אלא יש סיכוי גבוה יותר שהוא פשוט התעייף או מרגיש מובס. זאת בהנחה שכשהוא יוצא מהחדר הוא רגוע והפסיק את ההתנהגות השלילית. כמו כן, המציאות שלכם מוכיחה כי דרך זו אינה יעילה. עובדה שהוא חוזר שוב ושוב על אותה התנהגות מפריעה.

 

אז מה כן?

חשוב לנו ללמד את הילד על סיבה ותוצאה ולקחת אחריות על המעשים שלו. אין גיל צעיר מדי לכך.

אם הוא זורק חפץ כלשהו - ניקח לו את החפץ ונגיד לו שיקבל אותו רק אם יתנהג בצורה נאותה ולא אלימה. נלמד אותו ש"אם תכה אותי, אני אתרחק ממך", "אנחנו לא נמצאים במקום שפוגעים בנו", "לא נדבר אתך אם תמשיך לצעוק". חשוב ללמד אותו את ההקשר של ההתנהגות שלו לתוצאה שישיג.

 

יש לדעת להציב גבולות מבלי להעליב ומבלי לפגוע בכבודו של הילד. יש לזכור את מקומכם כמבוגרים האחראיים, ללמד את הילד דרך ארץ, כלומר דרכי התמודדות עם החיים, עם תסכולים וחוסר הצלחה, ללמד אותו מה לעשות כאשר הוא כועס או נכשל, להציע לו דרכים שיכולות לעזור לו כאשר הוא כועס.

 

יש לעזור לו להביע את הרגשות שלו, מה שיגרום לו להבין כי אנו ההורים רואים אותו ולא רק כועסים ומחנכים אותו.

"אני רואה שאתה כועס כי לא הצלחת...", "אני רואה שעצוב לך כי...", ואז - "אתה רוצה שאלך מפה?", "אתה רוצה שאחבק אותך?", "אתה רוצה שאעזור לך לנסות לפתור את הבעיה?".

 

בדרך הזו יוצרים קרבה, תקשורת ויחסי אמון ובטחון. ורק כשיש קרקע יציבה יש בסיס ללמידה ולרכישת כישורי חיים ומיומנויות חברתיות.

 

 

 

(שאטרסטוק)

 

שאלה

יש לי ילדה בת 4 שממש מכורה לטלוויזיה. מהרגע שהיא חוזרת מהגן היא מבקשת לצפות בטלוויזיה. בדרך כלל אני מרשה פרק או שניים, אך כשאני מבקשת לכבות מתחילה סצנת בכי נוראית ולא ניתן לעשות כלום. חייבים להעסיק אותה כל הזמן, היא ממש משועממת ולא מוכנה לשחק בשום דבר.

אני מותשת מהמריבות הבלתי פוסקות ומהמתח שמתלווה לניסיון שלנו להציב לה גבולות. כאשר הטלוויזיה כבויה, לא ניתן לעשות כלום משום שהיא דורשת תשומת לב מתמדת. מה לעשות?

 

תשובה

עלינו כהורים להחליט מהם הגבולות אותם נרצה לאכוף בבית. עד היום אפשרתם לבתכם לצפות בטלוויזיה כמעט ללא התערבות או הגבלה מצדכם. ייתכן כי זה שירת אתכם לא פחות מאשר אותה. זה פינה אתכם לעבודות הבית, או להשלים מטלות שלא הספקתם, ובעצם גם השאיר אתכם בעמדה נוחה של חוסר עשייה.

כולנו מכירים את הבתים בהם הטלוויזיה מהווה בייביסיטר זמין ונוח. אוכלים מול המסך, נרדמים מול ערוצי הילדים ולהורים יש שקט. הם לא צריכים לשחק עם ילדיהם או להקריא סיפור, נחסכת מהם כל סוג של התעמתות משום שהילד עסוק במשהו אחר, ויש הורים שזה נוח להם.

 

היום אתם מרגישים שההרגלים הללו אינם תואמים את הרצונות שלכם ואת הערכים עליהם תרצו לגדל את ילדיכם. עליכם לדעת שגם אתם תאלצו לצאת מ"אזור הנוחות" שלכם  כדי להטמיע הרגלים חדשים.

יש להבין כי כל קביעת גבול חדש בבית דורשת החלטיות, תקיפות אדיבה והכי חשוב -עקביות.

בשלב הראשון, יש לתת הסבר והודעה רשמית. נסביר לה על הנזקים שבצפייה מרובה בטלוויזיה, וזאת כדי שלא תרגיש שאנו מנחיתים עליה עונש ללא סיבה הגיונית. יש לזכור כי עדיין מדובר בילדה בת 4 ולכן ההסבר צריך להיות תמציתי וברור. "אבא ואני החלטנו שהחל מהיום, את תצפי בשתי תכניות משום ש... הטלוויזיה מזיקה לעיניים, משום שלא נותר לנו זמן משחק משותף כאשר את צופה כל היום בטלוויזיה" וכו'. אני מאמינה שתמצאו אינספור סיבות לצמצום זמן הצפייה.

קחו בחשבון שתתקלו בהרבה התנגדות. תנו מקום ואמפטיה לכעס ולתסכול שלה. מבחינתה היא חווה הרעת תנאים! הרי הסידור הקודם התאים לה ממש. היו סבלניים.

נסו להאיר את היתרונות של הזמן שהתפנה, נוכל לאפות עוגיות יחד או לרדת לגינה, נוכל להזמין חברים, להקריא סיפור או פשוט לבלות זמן יחד. אפשרו לה לבחור.

 

הבחירה מאוד חשובה, כי הרעיון מאחוריה הוא שלמרות שלכאורה הנחתנו עליה גזירה שרירותית  ו"החלטנו לה", אנחנו עדיין נותנים לה כמה שיותר חופש בתוך גבול ידוע וברור. עקרון הבחירה מחזיר לה את השליטה ולכן ההתנגדות תקטן. אין סיבה שהעניין יהפוך למאבק כוח, וזאת משום שיש לה מקום, שומעים אותה ומקשיבים לרצונות שלה.

אפשרויות בחירה יכולות להיות למשל: "האם תרצי לצפות בשתי התוכניות ברצף, או  אולי בנפרד? אחרי הצהריים או בערב?" עודדו אותה ותאמרו לה שוב ושוב כמה נעים לכם הזמן המשותף שאתם מבלים. עליכם להסביר לה מה יהיו התוצאות אם היא לא תסכים להפסיק את הצפייה. "אם את לא תכבי, אני אאלץ לכבות את הטלוויזיה"  וכד'. היא צריכה להבין שההחלטה שלכם היא חד משמעית ולא נגדה.

 

בימים הראשונים חשוב לתזכר אותה לגבי סדר היום: "כאשר נחזור אז...לאחר מכן נעשה...". עודדו אותה במצב של שיתוף הפעולה, על בחירות טובות שהיא עושה, והכי חשוב היו עקביים. עם כל הקושי שהשינוי יעורר, עליכם לדבוק בגבול שהצבתם.

 

קחו בחשבון שבימים הראשונים הנושא ידרוש מכם תשומת לב רבה, יצירתיות לפעילויות  משותפות והרבה אורך רוח. אתם תתקלו בהתנגדות, אבל אני מאמינה כי השינוי הוא מבורך. אתם תזכו בזמן איכות משפחתי, תעניקו לבתכם כישורי משחק ומיומנויות חדשות, אם בעזרת יצירה, או אפילו עזרה בהכנת ארוחת הערב. פתאום עם כל הזמן שהתפנה תוכלו להזמין חברים אחר הצהריים, השפה תתפתח והיחסים יתהדקו וזהו ללא ספק רווח לכולם. ככל שהזמן יעבור, בתכם תלמד על עצמה ואתם עליה. אט אט היא תלמד להעסיק את עצמה ולבחור לעצמה פעילויות שהיא אוהבת.

 

מעוניינים שזואי תעזור גם לכם? כתבו לה את השאלה שלכם ואולי התשובה תופיע בעיתון. Zoe@drorpr.co.il

 

 

 

 

(שאטרסטוק)