BETA

פורטיס משובח • מה חשבנו על "החבר אני"?

האלבום החדש של רמי פורטיס, שיוצא היום לחנויות, הוא מסע מרתק בין סיפורי אגדה בהשראת הממציא ניקולה טסלה לשירי ערש על חבר דמיוני, שלא כולל אפילו רגע אחד מיותר. מתן שרון חתול מפלצת

את ההאזנה לאלבומו החדש של רמי פורטיס מתחילים עד לפני שפותחים את עטיפת האלבום בהתרגשות. המפגש הראשוני עם פרצופו של פורטיס הוא דווקא באין פרצוף של העטיפה, תוצרתו של האמן הפנטסטי פילפלד (ניר פלד). פילפלד, שהאימיג'ים הדומיננטים שלו מעטרים כל פינה תל אביבית החל מקירות בארים שונים ועד טי שרטים מהפנטים, יודע איך לייצר תחושה דומה לזו שפורטיס הפך להיות מזוהה כל כך איתה: סוג של חוסר נוחות משמח שמצביע בדיוק על הדברים הלא רגילים ברגיל. הוא יוצר דימויים עוצמתיים ומטרידים כמו כלבים עם כאפיות, ילד שפוער מבטנו מפל ועל עטיפת האלבום, אדם שזור קמטים שמחזיק את פניו הלא קיימים.

 

אלו מסוג הדימויים שפורטיס אוהב. בקריאת כל טקסט באלבום ניתן למצוא ערבוב של שפה גבוהה ולפעמים מליצית לדימויים מעוררי דמיון שמתקרב לסף טירוף. אחרי שהתפרע באלבומו המשולש הפנטסטי, באלבום החדש פורטיס מכוון לדיוק קצר וקולע, עם 46 דקות ואפילו לא רגע אחד חלש. זהו אמנם פורטיס הרגוע שנשמע באלבום, לא זה שצורח את נשמתו עד שפוקע עורק, אבל נדמה לפעמים שכשהוא לוחש, קולו מהדהד עד יותר מזעקותיו.

 

שלא יהיו טעויות, פורטיס זועק באלבום הזה, רק בלחישה מאיימת ומטריפה. על אף הגישה הפורטיסית לדימויים פסיכוטים ומרתקים שמקשים על ההבנה, נושאי האלבום מתבהרים משמיעה לשמיעה. גם כאשר משהו במילותיו לא ברור, הקונוטציה המוזיקלית שמלווה את האלבום דואגת להעביר את נפשו הישר לאוזני המאזין.

 

ההפקה המוזיקלית של האלבום, שבוצעה ע"י פורטיס יחד עם חברי להקתו המתופף יובל שפריר, הבסיסט גיל סמטנה והגיטריסט עידו אגמון, מציגה את הסאונד של הטירוף בשיאו ומאפשרת לפורטיס להישמע רענן, מעניין ו, איך לומר זאת, פורטיסאי מתמיד. שירה המנונית צצה מפעם לפעם, קולות רקע ששאובות מכנסיות כמו ממהלכים מלודים של הגורילז ויציבות בלתי נתפסת של לחנים שנתפסים בראש ומסרבים לעזוב. לכל אחד מאחד עשר השירים שבאלבום פוטנציאל להפוך להמנון פורטיסי קלאסי שיושר בנוסטלגיה בהופעות עד שנים.

 

פתאום קולטים שפורטיס כבר לא ילד, לא נער ועד רגע אפילו לא אדון. פורטיס זקן. בהתחשב בסאונד והטריות שבאלבומו החדש, זה בלתי נתפס שהוא עבר את גיל 57 ועדיין מצליח לייצר מוזיקה שמצליחה בו זמנית להישמע הכי בסגנונו, ועדיין עדכנית ומרעננת. לא רק שכוחו עד במותניו, אלא גם במיתרי הקול שלו, יכולת ההלחנה שלו, יכולת הכתיבה שלו וברוחו. כל מה שהוא נושם מאפיו נפלט מפיו, בין אם זה מטרונום מהדהד או דימויי משגע כ"הגאווה היא שריר". פורטיס עצמו אומר זאת בשיר שפותח את האלבום, "הרעות היא ים" - "גיטרה מתכתבת לזכרון דברים / או דרך שנוצרת רגעים חולפים".

 

 

הדוגמאות לגאונות המתפרצת רבות מדי באלבום, שפשוט מוצלח כמכלול יותר מהכל. "לשחרר את הזבוב" הוא כנראה השיר הבועט ביותר באלבום עם אווירה לחוצה, ריפ גיטרה ממכר ואותם קולות רקע שדיימון אלברן היה בשמחה חותם עליהם. "גובו" הוא פופ רוק פנטסטי על הגועל נפש שרובנו חשים כשפוליטיקאי מופיע על המסך. "תחי הנפש" מחזיק בכל תכונות האופי הטובות של המנון סובייטי, כולל המהום ממכר ושירה איטית ומותחת. אפילו שיר הסיום, "שדה כלניות", האיטי והנוגה מכל שירי האלבום, הופך לשיר ערש יפיפה למבוגרים.

 

וזה רוחו של "החבר אני" של פורטיס, שנע בין סיפורי אגדה בהשראת ניקולה טסלה לשירי ערש על החבר הדמיוני שלו לשאלות על דימוי עצמי, בין מדען מבריק וקצת משוגע לדמות פיקטיבית וילדותית, בין הדמיון שבהמצאות טכנולוגיות לדמיון ילדותי. מי יודע מה פורטיס יוצר, אבל נדמה שאיך שהוא לא יעשה זאת, ומאיפה שלא ישאב את ההשראה כדי ליצור מוזיקה במשך יותר מ-30 שנה, הוא פשוט יודע לייצר אלבומים מרתקים ושובים שמראים שוב שלא רק שפורטיס אינו דועך, הוא מתקדם ומשתפר, מתבגר בדרכו שלו והופך להיות האמן הכי מעורר השראה בישראל.

 

רמי פורטיס - "החבר אני"

NMC