BETA

24.07.2011

21:17

דדי'ז גירל • פרידה מאיימי ויינהאוס

המוות של ויינהאוס והעצב עליה ועל אביה שניסה ולא הצליח למנוע את הטרגיה, הציתו בענבר ליבנת הרהורים על יחסי אבות ובנות. טור פרידה

האדם הראשון שאיתו רציתי לחלוק את הידיעה אודות מותה של איימי ויינהאוס היה אבא שלי. אבל איכשהו, מכל המקומות בעולם, הוא נמצא דווקא בנורווגיה עכשיו. איימי נתפסה בעיני בתור ילדה של אבא, ואני, בתור דדי'ס גירל לא קטנה בפני עצמה, ידעתי שהוא יהיה הראשון להבין. כן, אני יודעת. הטור הזה בטוח יציק לאילו מביניכם שלא מבינים על מה העניין הגדול, הרי זו עוד כוכבת שמצטרפת למועדון עשרים ושבע המפוקפק, למה היא בכלל לוקחת ללב. מאתמול, כל מה שאני שומעת על איימי ויינהאוס זה "כן, אבל זה היה צפוי", או "נו, ראית אותה בבלגרד, למה את מצפה?", במין הרמת גבות של איזו-מוזרה-את-למה-את-מושפעת-מזה-כל-כך. ובאמת, למה באמת אני מושפעת מזה כל כך, למה אני נותנת למוות הזה להגיע אלי במקום לבנות מחדש את חומות ההדחקה? הרי לכאורה, זו באמת רק עוד כוכבת שנפלה. הציניקנים כבר מדברים על התרומה של מותה ליצירת האגדה ועל היקפי המכירות שיעלו מן הסתם את הכוננות בחנויות המוזיקה שעדיין קיימות. ויודעים מה, זה לא מעניין אותי. נורא קשה לכתוב על המוות של איימי ויינהאוס בלי פאתוס. כי נכון, צודקים, מה לה ולי, חוץ מחיבה לקאברים? ורק כדי שתקבלו פרופורציה, לא על כל מוות של סלבריטי אני מגיבה בכזו עוצמה, ע"ע מייקל ג'קסון. אני פשוט לא מעוניינת לדבר על המוות שלה במונחים של ציפייה. ותגובה כבר עכשיו לשאלה המצטדקת מדוע אני לא כותבת על ההרוגים בנורווגיה וכן על איימי ויינהאוס: סורי. צודקים, אבל זה מה שבא לי עכשיו. לכו אתם תתמודדו עם כל כך הרבה מוות ביום אחד ותחזרו לספר לי איך היה.

 

>>> נפרדים מאיימי ויינהאוס: סיקור מיוחד

 

אני מניחה ששנינו מתאבלים עכשיו, אבא שלי ואני. אני מתל אביב על איימי ויינהאוס, אבא שלי משדה התעופה באוסלו על מיץ' ויינהאוס, אבא שלה. לפני שלושה חודשים הושבתי את אבא שלי מול הכתבה הנהדרת של יניב חלילי, שראיין אותו על ההצלחה ועל הקשיים. אמרתי לאבא שלי - אתה לא זז מכאן עד שאתה קורא את הראיון עד תומו, מעין היפוך תפקידים משונה שכזה. נסענו לראות רקפות ביער צלפון ואבא שלי התוודה על כמה הוא אוהב את הזמרת הזו ואילו איכויות פיפטיזיות יש לקול שלה. הוא היה בטוח שמדובר בזמרת אפרו-אמריקנית (גוד, כמה פוליטיקלי קורקט! אין חוקים נגד זה או משהו?), ואני תרגמתי לו את המילים באופן סימולטני לעברית, כי לפעמים קשה להתרכז במשמעות של מילים, במיוחד כשמצורף אליהן מבטא קוקני כבד. תרגמתי לו את Rehab. "אבא, גם אתה היית עוזב הכל ועוזר לי לנהל את הקריירה?", שאלתי, כששנינו יודעים שהשאלה לא רלוונטית. נוצר בינינו כזה מומנט, שרק ילדות של אבא מכירות.

 

 

אפשר לדבר הרבה: על אדיפוס, על פנטזיות לא ממומשות, על אלקטרה אם ממש רוצים. אני לא רוצה. אני רוצה לדבר על השבריריות הזו של החיים, כאשר יש מעט דברים שאת סומכת עליהם, שלא יעלמו, שלא ישתנו, שלא יהיו נתונים להשפעות חיצוניות. המוות של איימי ויינהאוס לקח אותי - מייד ובאופן אישי - לקירבה שיש לי עם אבא שלי, לכמה רגיש הקשר בינינו, ולכך שמדובר באיזון עדין שאני מנסה לא להפר. ההסכם בינינו ידוע: אני לעולם לא אתאבד והוא לעולם לא יהיה חולה בסרטן. כי רק ככה אפשר להמשיך, רק ככה אפשר לקום בבוקר ולדעת שההווה שלנו בטוח.

תקנות בית השיכר

נוצרה אצלי מן תדמית (מדומיינת לחלוטין, כנראה), של מיץ' בתור האב הגאה, שפשוט לא יודע כיצד להחזיר את בתו למסלול ממנו היא ללא ספק סטתה. אני חושבת על חוסר האונים של אב שרואה את הבת שלו נכנסת ויוצאת ממכוני גמילה, או במקרה הרע, פשוט מוותרת עליהם מראש. מיץ' ויינהאוס, נהג מונית לונדוני ותיק, שבפעם הראשונה והאחרונה שניסה להשוויץ בפני נוסע במונית שלו בשלט החוצות שעליו מופיעה בתו, זכה לתגובה בריטית קרירה ואופיינית, ומאז השתתק. השתתק? לא כל כך בטוח. הוא הוציא אלבום - שספק שהיה רואה אור אילולא ייחוסה של בתו. אבל הוא קודם כל אבא, ורק אחרי זה זמר מצליח יותר או פחות, או לחילופין סכנה לבטיחותם של הולכי הרגל בסביבות מארבל-ארץ'.

 

אולי זה הקשר הישראלי שגורם לדברים להיחוות כשבריריים כל כך. אולי זו הארציות של איימי ויינהאוס שגרמה לקהל וגם למבקרים להרגיש כל כך קרובים אליה. ויכול להיות שדווקא טשטוש הגבולות הזה הוא שהביא בסוף למותה (שאני מתעקשת לפרק מהביטוי "ידוע-מראש". אז ידעתם. אני לא. אני בהלם, אוקי? תמותו), היעדרו של שומר סף שיסנן, מה מותר שיגיע אליה ומה כדאי שישאר בחוץ.

 

לא, לא, לא

והופ, עוד הפעם הגענו לאבא שלה. כי על מי עוד בעולם אפשר להגיד שהוא מתאים יותר לתפקיד שומר הסף מאשר אבא שלה? מי בעולם האישיות שאמורה להיות הכי מגוננת, מי האדם שאמור (במשפחות מתוקנות, בעולם מתוקן) לשמור עליה? אבא. אותו אב שאומר שהיא דווקא בסדר, ולא, לא צריך גמילה. וזה קורע אותי לחשוב עליו עכשיו, יודע שהוא לא שמר עליה. בשבילו היא לא כוכבת גדולה, בשבילו זו לא כרוניקה ידועה מראש, בשבילו זה הכי פשוט, הבת שלו. אני לא יודעת אילו שיעורי בית הוא היה צריך לעשות, והאמת, לא מתאים לי לקחת את תפקיד המחנכת. עכשיו כל מה שאני יכולה זה להזדהות עם הכאב שלו. עם המוות של איימי, הרגשתי שמשהו בחיץ בין הפנים והחוץ שלי מתערער, כי שומר הסף פשוט לא עשה את העבודה שלו כמו שצריך. כמובן שאפשר עכשיו לדבר על תהליכי "היפרדות" (ככה קוראים לזה בשפה המקצועית), ושבאמת מוזר שילדה בת עשרים ושבע עדיין צריכה את אבא שלה בתמונה. דור ההיפסטרים שבדיוק גוסס, עם מצוקת דיור וניסיונות נואשים למשמע את המציאות הבלתי אפשרית שהוא נולד לתוכה, זקוק בדיוק לשומר סף שכזה. מחר אני בשדה התעופה, מחכה כבר לעשות Sweet Reunion. איימי, יוצרת מדהימה, ילדה אבודה, נוחי על משכבך בשלום. בסוף עוד ניפגש, לראיון הגדול בשמים.