BETA

24.06.2011

14:53

עודכן:

עבודה צרפתית • איך הסרט החדש של וודי אלן?

"חצות בפריז" הוא סרט קליל במיוחד שלא דורש מן הצופה כל מאמץ, ומרגיש כאילו הוא לא לוקח את עצמו ברצינות לרגע

אוכלוסיית העולם נחלקת לשני סוגים של אנשים - אלו שמאמינים שפעם היה יותר טוב, ואלו שלא. הסוג הראשון מאמין כי היום לא עושים מוזיקה כמו פעם, שהסרטים הישנים עליונים על החדשים, וכי באופן כללי האנושות הולכת ומתדרדרת. הסוג השני מאמין שעם כל הכבוד להישגי העבר חסר בהם אלמנט משמעותי ביותר - עדכניות, ורודף תמיד אחרי החדש והשונה. לאיזה משתי הקבוצות הללו משתייך וודי אלן? בשאלה זו בדיוק מתחבט הבמאי הוותיק בעצמו בסרטו החדש - "חצות בפריז".  

 

הדבר הראשון ששמים לב אליו כשרואים את "חצות בפריז", ולמעשה אפילו לפני, כשנתקלים לראשונה בשם הסרט, הוא שהוא מתרחש בפריז. אלן, הניו יורקי הנצחי, ממשיך את הנתק שלו ממכורתו, שהתחיל בשלושה סרטים שצולמו בבריטניה, המשיך בסרט שצולם בספרד, ולאחר נסיגה קצרה בחזרה לתפוח הגדול לשני סרטיו האחרונים, מתחדש בעיר האורות. היופי בגיחות האירופאיות של אלן הוא בדרך בה הוא מנסה באופן מודע ללכוד את רוח העיר בה סרטו מתרחש, ומצליח בכך פעם אחר פעם. העיסוק בשאפתנות חסרת מעצורים וקרה בסרט "נקודת מפגש" הלם את לונדון בדיוק כמו שהסקסיות הקלילה של "ויקי כריסטינה ברצלונה" התאים לבירת קטלוניה. גם הפעם מתפקד הסרט כשיר אהבה לפריז, עיר שמכילה בהווייתה בדיוק את הדואליות בה עוסק הסרט, בין העבר להווה.  

 

הדבר השני ששמים לב אליו הוא הליהוק של אוון וילסון לתפקיד הראשי. למרות שהתרגלנו כבר להחלטות לא צפויות מסוג זה אצל אלן (ע"ע ג'ייסון ביגס), עדיין מפתיע למצוא שחקן שמזוהה עם קומדיות אמריקניות מסחריות בתפקיד הראשי בסרט של אלן. כמובן שכל מי שקצת בקיא יותר בקריירה של וילסון זוכר גם את המעורבות שלו כשחקן וכתסריטאי בסרטיו של ווס אנדרסון, אולי היוצר המתאים ביותר שקיים כיום לתואר יורשו של וודי אלן, שהופכת את ההשתתפות שלו בסרט להגיונית יותר. איך שלא מסתכלים על זה מדובר בשיתוף פעולה מסקרן.

בחזרה לשנות ה-20

הסרט עוסק בזוג מאורס (וילסון ורייצ'ל מק'אדמס) בחופשה בפריז. היא - אמריקנית טיפוסית שבאה ליהנות והולכת שבי אחר קסמיו של מכר כריזמטי (מייקל שין). הוא - תסריטאי ששואף להפוך לסופר והגיע לפריז כדי לספוג קצת השראה ברחובות בהם טיילו בעבר אושיות ספרותיות כמו ארנסט המינגווי וסקוט פיצג'רלד. כפי שניתן להבין, בני הזוג לא מתאימים במיוחד, והסרט מתקדם כמו קומדיית סקרובול אלנית טיפוסית העוסקת בחוסר נאמנות בין בני הזוג.

 

הסרט מקבל טוויסט פנטסטי כשוילסון מוצא עצמו לאחר לילה של שוטטות רגלית בפריז של שנות העשרים, ופוגש פנים אל פנים את הסופרים האהובים עליו, כמו גם דמויות מפתח נוספות מעולם התרבות והאמנות, שגרו בפריז בתקופתה הזוהרת ביותר. בין השאר מוצא עצמו וילסון מוקסם מדוגמנית מצודדת (מריון קוטיאר), ובהמשך הסרט חוזר ועובר שוב ושוב דרך הפתח אותו הוא מצא אל העבר, על מנת לפגוש אותה, כמו גם לשמוע את דעתה של גרטרוד סטיין על הרומן הלא גמור שלו.

 

קלילות מוגזמת, עד כדי מועקה

גם במסגרת הפילמוגרפיה של אלן, שמורכבת ברובה מקומדיות קלילות, הסרט הזה מתבלט כסרט קליל במיוחד, שלא דורש מן הצופה כל מאמץ, ומרגיש כאילו הוא לא לוקח את עצמו ברצינות לרגע. למעשה הקלילות הזו אפילו מעיקה לרגעים. בסרטיו הטובים משכיל אלן לשלב ערך מוסף, שחסר הפעם. ובכל זאת קשה שלא ליהנות משלל האזכורים התרבותיים, ולנסות לנחש את מי תהיה הדמות ההיסטורית הבאה בה יתקל וילסון בשיטוטיו בפריז של לפני כמעט מאה שנים.  

 

מפתיע לגלות כי אלן, שנתפס כאינטלקטואל עם הרבה כבוד להיסטוריה, בסופו של דבר מטיף בסרט נגד ההיקסמות חסרת השיפוט מהעבר, ומגיע למסקנה כי כל דור מתגעגע לדור שלפניו, וכי הסיבה לכך היא פגם אינהרנטי בנו, ולא בתקופה שבה אנו חיים. אבל אלן לא מאכיל לצופה את המסקנה הזו בכפית, כי אם במצקת, ותחושת הדידקטיות גורמת לסרט להרגיש קצת עצל. כאילו אלן צילם את הדבר הראשון שהוא כתב, מבלי להתאמץ ולהוציא מכל סיטואציה וסצנה את המיטב: מערכת היחסים בין וילסון למק'אדמס משורטטת בסכמטיות, הרומן עם קוטיאר צפוי וחסר אנרגיה, ואפילו האזכורים התרבותיים מרגישים מחוסרי מחקר מעמיק של ממש אחרי כמה זמן. אז מה נשאר? הכריזמה של וילסון, שמחזיקה את הסרט, המוזיקה המצוינת,  וכמובן, פריז. היא הכוכבת האמיתית בסרט הזה, וזה כמעט, אבל רק כמעט, מספיק.