BETA

23.01.2011

06:18

סנט לואי'ס • על DVD ההופעה של לואי סי.קיי

"Hilarious" הוא עוד שלב בהפיכתו של לואי סי.קיי לסטנדאפיסט הטוב ביותר שפועל בארה"ב היום, דווקא בזכות שכלול השטיקים שהתרגלנו לקבל ממנו עד כה: הומור חסר רחמים עם צווארון כחול

הדבר החשוב ביותר שניתן להבין לגבי הקומדיה של לואי סי.קיי היא שהוא סטנדאפיסט מהדור הישן. הוא אנטי-מיינסטרימי, חתרני באופיו, קצת כמו ג'ורג' קרלין ולא מעט כמו ביל היקס, אך הוא לא אינטלקטואל כמו הראשון ולא מיזנטרופ כמו השני. אמנם כמו כל קומיקאי מז'אנר ה-observational comedy, הומור שהרעיון שלו הוא "אתם ראיתם את זה, אבל אני שמתי לב", ושחצי מההנאה בו הוא הבדיחה והחצי השני הוא הזיהוי וההזדהות הוא צוחק על האנשים שסביבו - וסביבנו, אבל הוא נטול לחלוטין את ההתנשאות שהופכת אותך למיזנטרופ אמיתי. הוא לועג לעצמו באותו חוסר רחמים שבו הוא לועג לאחרים (לפעמים הוא חוטף אפילו יותר קשה), אבל זה לא הומור העקיצה העצמית מהסטנדאפ של וודי אלן או לארי דיוויד, למשל, בעיקר כי ההומור של לואי סי.קיי הוא לחלוטין לא יהודי. למעשה, מדובר אולי בקומיקאי הכי גוי בהיסטוריה, שהמפגש איתו גורם לך להבין שהתרגלת לכמות בלתי פרופורציונלית של הומור יהודי.

לפני שניגש, למעשה, ל-"Hilarious", "סרט ההופעה" (מדובר פשוט במופע סטנדאפ שקרוב באורכו לפיצ'ר, שעה ועשרים דקות) החדש של לואי סי.קיי, שיוצא עכשיו ב-DVD לאחר שרץ באופן מוגבל ביותר בקולנוע בשנה שעברה (בין השאר בפסטיבל סאנדאנס), חשוב לי להבהיר עוד שני דברים - אחד לגבי הקומדיה של לואי סי.קיי, והשני הוא לגבי "Hilarious" עצמו.

 

הראשון הוא שסטנדאפיסט, אלא אם כן ההומור שלו הוא פיזי, הוא אאוטסיידר במהותו. הוא אאוטסיידר כי הוא אמור לשלוף הומור או מסיטואציות יומיומיות, ואז הוא צריך לנקוט בעמדה של מתבונן, או מהביזאר, ואז הוא צריך להיות מנותק מעט מחשיבה "רגילה". העניין הוא שלואי סי.קיי הוא איש ממש, ממש רגיל. הוא אמריקאי ג'ינג'י שמנמן, פסימי ונרגן, ואין לו אף אחד מהמאפיינים שהיו אמורים להפוך אותו לאאוטסיידר. הוא לא אתאיסט לוחמני (באמריקה זה הופך אותך לוואחד "אחר") כמו קרלין, הוא לא ווירדו כמו אמו פיליפס או סטיבן רייט, הוא לא שחור כמו ביל קוסבי, יהודי כמו לני ברוס או סטלן כמו מיץ' הדברג. הוא לא מרגיש לא בנוח על הבמה כמו זאק גלפיניאקיס. הוא לא ישיר שירים מצחיקים או יצייר ציור כמו דמטרי מרטין. לואי סי.קיי הוא אאוטסיידר מבחירה. מתוך חוסר רצון לקחת חלק בעולם, לא מתוך נוירוטיות וודי אלנית. הכל מעצבן אותו.

פרק ב'

 

העניין השני הוא פרדוקסלי מעט מטבעו. "Hilarious" ארוז כאילו היה רכיבה על פיל דרך שער הניצחון. לואי אמור היה כבר לשים את החלק אכילת המכות בעבר. ב-2006 יצר עבור HBO סיקטום, "Lucky Louie", שבקושי שרד עונה. למרות שהוא לא זכה לאהבה לא מצד המבקרים ולא מצד הצופים, לואי עדיין מגן עליו בחירוף נפש. ב-2008 הוא התגרש. ב-2009 הגירושים האלה הולידו את ההזדמנות השניה שלו, הסיטקום המבריק "לואי" (משודר ב-FX), שגם זכה להצלחה המגיעה לו.

 

למרות ש-"Hilarious" צולם בסיבוב הופעות שקדם בכמה חודשים את עליית "לואי", הוא ארוז כמוצר של מנצחים. כתוביות הפתיחה מעוצבות באותו הפונט של הסדרה, הוא מתחיל עם כמה שוטים של נסיעה למועדון באותה מצלמת כתף שבה מצולמת הסדרה. אפילו באחת הבדיחות הפותחות של לואי, הוא טורח להזכיר לקהל שהם עומדים למות יחסית בקרוב, מה שמהדהד במפתיע את שיר הפתיחה השמח של הסדרה, שמתריע את לואי בפני אותו העניין.

 

וזה מעניין, כי "לואי", הסדרה, היא ממש לא "מוצר של מנצחים". בתור סדרה אוטוביוגרפית למחצה, הפער המובהק היחידי בין לואי של הטלוויזיה ללואי של המציאות היא שלואי של המציאות הרבה יותר מצליח. "Hilarious" מוצא אותו קורע מצחוק קהל של שמונה בכיף כמה מאות אנשים, אם לא יותר (אני ממש גרוע בקטע הזה של אומדן כמויות קהל. יתכן שיש שם אלף איש, או 4000 איש. אין לי מושג), בעוד שב"לואי" הוא מופיע במועדונים קטנים מול קהל חצי-סימפטי.

 

הוא הלך בשדות

עבור מי שמכיר את הסטנדאפ של לואי סי.קיי, אין יותר מדי הפתעות ב-"Hilarious" עצמו. ללואי יש כמה שטיקים שהם הברגים שמחזיקים את הקומדיה שלו בחתיכה אחת. המעניין ואולי המהותי מביניהם הוא השימוש שלו בהומור פרובוקטיבי, אבל שמוגש כך שיהיה ברור שבעיניו מדובר במעין רציונליזציה אבסורדית, ושהוא לכאורה עיוור לפרובוקציה - גם אם הוא מודע אליה ברמה החברתית. "לא הייתי שוכב עם ילד," הוא אומר, "אולי עם גופה של ילד". "מה?", הוא שואל את הקהל ההמום, "למה, מי נפגע מזה? לא הייתי הורג ילד ואז שוכב עם הגופה. אבל נניח שמצאתי גופה של ילד בשדה...".

 

אבל "Hilarious" מוצא את לואי סי.קיי לראשונה מניח קצת לעצמו ונטפל לאחרים. אולי זה הסימן הראשון לזה שהוא מצמיח קצת בטחון. למרות שהירידות העצמיות שלו עדיין כאן - בחצי שעה הראשונה יש מונולוג ממש קורע לב על ההזנחה העצמית שלו, שנבעה מזה שהוא חשב שלעולם לא יזדקק לגוף שלו (עד שהתגרש), חלק גדול מ-"Hilarious" הוא הרחבה למונולוג המוכר שלו מ"לייט נייט עם קונאן או'בריאן" - "הכל מדהים ואף אחד לא מאושר", קיטור על האנשים שמקטרים יותר מדי על טכנולוגיה שהיא, בעצם, על גבול הפלא. בילדותיות מסוימת הוא מספר על אנשים שמתלוננים על עיכובים בשדות תעופה, "כן, אז מה אם חיכית 40 דקות לפני ההמראה? אחרי זה עפת בשמיים כמו ציפור! השתתפת בפלא התעופה האנושית!". כשכמה דקות לאחר מכן הוא תוקף את האבטחה המוגברת בשדה, פתאום הקטע הזה מקבל עוד משמעות. יש פה פירוק של החוויה של הסטנדאפיסט, שלמעשה מחויב להיות בכיין גדול. גם אם הוא ממסך את זה באגרסיביות ורבלית כמו היקס או דניס לירי, הלחם והחמאה של הסטנדאפיסט הם הקיטורים. משהו בזה כנראה אוכל את לואי סי.קיי, איש שלחלוטין לא נועד להיות כוכב משום סוג.

זה שלואי סי.קיי רואה איזושהי בעייתיות בעצם המהות של הסטנדאפיסט - מישהו שגם בשיא התאורטי של הקריירה שלו אמור להתלונן כל הזמן - קשור כנראה לאותה אאוטסיידריות מהותית שלו. הוא בעצמו מעיד במופע, "אני טיפש. הבעיה היא שאני לא מספיק טיפש. אני לא מפגר. אני טיפש וכועס ומסוגל לניתוח עצמי. וזה מתסכל". כמובן שסי.קיי לא טיפש. אבל הוא גם לא אינטלקטואל. הוא לא יהודי מניו יורק, הוא אירי מבוסטון, הוא בטח מוזמן להרבה מסיבות טובות אבל בטח לא מרגיש בהן הכי בנוח.

 

הרגע הכי מעניין ב"Hilarious" הוא זה שבו מסתבר ששם המופע הוא לא סופרלטיב שחצני במפתיע שמונחת על לואי ("בטח ההפקה הכריחה אותו", חשבתי בהתחלה) אלא בכלל נובע ממונולוג על שחיקת המילה הזאת, "hilarious", ועל סופרלטיבים מוגזמים בפרט. "פעם, בשביל להיות גאון היית צריך לחשוב מחשבה שאף אחד לא חשב בעבר. היום זה היי, הנחתי שנזדקק לעוד ספל, אז הבאתי עוד ספל - בנאדם, אתה גאון!" לואי אולי לא "גאון", אבל "Hilarious" מוכיח שהוא מצחיק מאד, נצ'ורל עם מיקרופון ביד ושהקהל שלו מעריץ אותו לחלוטין. אם הוא לא מסוגל לעכל את ההצלחה של עצמו, כנראה שמצפות לו כמה שנים טובות של אי נחת.