BETA

08.08.2010

13:56

תמונה אימפרסיוניסטית

הדבר הכי מעניין בקליפ החדש של קניה ווסט הוא הנכונות שלו לקום ולפנות את המקום הראשון למישהו שהוא לא קניה ווסט. עמית קלינג אגוטריפ

<object width="450" height="271"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/L53gjP-TtGE&amp;hl=en_US&amp;fs=1"></param><param name="allowFullScreen" value="true"></param><param name="allowscriptaccess" value="always"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/L53gjP-TtGE&amp;hl=en_US&amp;fs=1" type="application/x-shockwave-flash" allowscriptaccess="always" allowfullscreen="true" width="450" height="271"></embed></object>

מי שיצא לי לדון איתו בקליפ החדש של קניה ווסט, ל-"Power" - הסינגל האחרון שלו (מאלבום מתקרב שבעבר נקרא "Good Ass Job", ועכשיו, למרבה הצער, כבר לא מתוכנן להקרא ככה) אמר את אותו הדבר בערך - מה, זה סוג של קדימון? איפה הקליפ המלא? גם אני חשבתי ככה בהתחלה. משיר (מצוין) של כמעט חמש דקות נשארנו איכשהו עם דקה ארבעים ושלוש.

 

"זה לא קליפ, זה ציור זז!" אמר קנייה ווסט בטוויטר שלו, ואכן: מתקריב על פניו של קניה ווסט, המזכיר איכשהו את הגנרל הזועק מ-"300" ("זוהי ספרטה!"), מרבית הקליפ, פרט לשניות האחרונות שלו, עובר בזום אאוט איטי, שוט יחיד. קניה ניצב במרכז התמונה, נשים זזות, חרבות מוצלבות. הבמאי, מרקו ברמבילה (שעסק בעבר בקולנוע ובשנים האחרונות עבר לוידאוארט) אמר שההשראה שלו לקליפ הייתה בעיקר הפרסקות על גג הקפלה הסיקסטינית. זה אולי נשמע שאפתני, מוגזם, אבל שאפתני ומוגזם זה בדיוק קניה ווסט.

המלך קניה הראשון

אבל אני לא קונה את מה שברמבילה אומר כשהוא טוען שהוא ניסה לצייר את ווסט כסמל נצחי של כוח. כלומר, אין ספק שהוא ניצב שם במרכז כמו מלך או גנרל, אבל גם הקליפ הזה מחזק את השלב הבא בתדמית של ווסט: חתירה נצחית נגד האגו של עצמו, שאותו הוא טיפח בעקשנות במשך כל הקריירה שלו. אז מה אם לקליפ קוראים "Power"? בדיוק כמו שעל עטיפת הסינגל מוצג ראשו הערוף של קניה, גם אם חבוש כתר - כך גם הקליפ זורק את השיר למקום שולי.

בסופו של דבר קליפים משמשים כעוד אמצעי לקידום של סינגל. זה נכון שיש להם תוקף משל עצמם, אבל להוציא המקרה השונה לחלוטין של גרסאות רדיו מקוצרות לשירים, אני לא נתקלתי בקליפ שמסתפק בלתת קצת פחות משתי דקות מתוך שיר. היצירה המורכבת והיפה של ברמבילה מציירת דיוקן מעניין של ווסט - עמוד איתן הניצב באמצע של כאוס, אבל היא לא כל כך מתחברת דווקא לאופי התוסס ומלא הקונפליקטים שלו - למרות שעיצוב הקליפ, שנעשה באווירה הלניסטית מסוימת, עומד בניגוד מעניין לדגימה של קינג קרימזון הצועקים "twenty first century schizoid man" - מצד אחד זהו תיאור מעניין (ואולי מדויק) לקניה, מצד שני הקליפ מצייר אותו כדמות קלאסית, מישהו מעבר לזמן.

 

אבל בעצם העובדה שהשיר מקוצץ לבערך שליש מאורכו המקורי, ושאין פה שום פריוויו אלא זה, דווקא זה, הקליפ לשיר - זהו עוד חלק מהנסיון של ווסט לעשות צעד אחורה. זוהי בעצם עבודת וידאוארט ש-"Power" הוא במקרה הפסקול שלה. זהו נסיון מעניין לרדת מהעץ. גם הטקסט של "Power" נע כל הזמן בין לגלוג עדין של קניה על האגו של עצמו לבין השווצה חסרת גבולות. גם פה, הוא מרכז התמונה אבל בעצם מאפשר לברמבילה להיות האמן הגדול של הקליפ הזה, בעוד שהוא רק שם בתור עוד חלק מהתפאורה. הצעד הזה מרגיש קצת שקול מדי וקצת מתוזמן מדי בשביל להיות אמין לחלוטין, אבל הבחירה המודעת הזאת מעניינת מספיק, שלא לדבר פשוט על הערך האסתטי העצום של שתי דקות האלה.

 

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר