BETA

30.05.2010

03:35

עודכן:

ג'ייגאנטיק: איך נשמעו הפיקסיז בברצלונה?

"Gigantic" זה לא סתם עוד שיר מצוין של הפיקסיז, זו המהות של הלהקה כולה - וההופעה שלהם בפסטיבל פרימוורה שבברצלונה הוכיחה לנמרוד צוק שיש דברים גדולים מסך כל חלקיהם

מתוך רשימת האמנים המפוארת של היום השני (שישי 28.5) בפסטיבל פרימוורה סאונד 2010, אף אחד לא היה מציין את הפיקסיז כהופעה מסקרנת במיוחד. מדובר אמנם בהרכב שרוב האנשים ימנו ברשימות נוסח "עשר הלהקות החשובות בהיסטוריה", אבל האיחוד המדובר שלהם התרחש ב-2004, ומאז הם מקפידים להופיע כמעט כל שנה, מבלי להוציא שום חומרים חדשים, עם אותה רשימת להיטים טחונים מחמשת האלבומים שהוציאו בין 1987 ל-1991.

ועדיין, באחת בלילה, רגע לפני שפרנק בלאק (או בלאק פרנסיס, אם אתם מעדיפים), קים דיל, ג'ואי סנטיאגו ודייויד לאברינג עלו על במת "סן מיגל" במתחם Park de Forum בברצלונה, הרחבה שלמרגלות הבמה היתה דחוסה ביותר אנשים מכל הופעה אחרת בפסטיבל, כ-20 אלף לפחות ואולי כפול מכך, וטעונה באנרגיה ברורה של מסה אנושית רעבה שבאה לקבל את המנה העיקרית שלה – אנרגיה שהתפוצצה בהדף עצום 15 דקות מאוחר יותר, כשפרנק, קים והחברים עלו ונתנו לגיטרות לצעוק.

מכר שכבר ראה אותם בעבר אמר אחרי ההופעה שהוא התאכזב, שהם הופיעו בלי נשמה. ולמען האמת, היה נראה שבמובן מסוים הוא צודק, שהפיקסיז לא באו ליהנות: במהלך רוב השעה וקצת שכנראה נמשכה ההופעה – אני לא לגמרי בטוח, זה מרגיש כאילו היא התקיימה מחוץ לזרם הרגיל של הזמן – הפנים של פרנק בלאק נראו מאומצות, בלי רמז לחיוך של כיף, שהופיע רק שלושה או ארבעה שירים לפני הסוף. אבל לדעתי, במקרה הזה זה לא באמת משנה. זה לא חשוב אם הלהקה רצתה להופיע או לא, אם היא נהנתה או לא, אם היא ביצעה שירים שנכתבו לפני יותר מ-20 שנה: המוזיקה של הפיקסיז היא חומר כל כך רב עוצמה, שנראה שהוא חזק יותר מחברי הלהקה על תסביכיהם.

ובכל זאת, כולנו גדלנו עליהם

מהמקום בו עמדתי אתמול, דחוס בין עוד עשרות גופים שמוכנים להמחץ ולהזיע כדי להיות כמה שיותר קרובים ללהקה שגדלו עליה, היה ברור שהם לא מנגנים כי הם נהנים (בלאק ודיל אמרו פעמים רבות בראיונות שהם מעדיפים לעבוד על הפרויקטים האישיים שלהם ודי שונאים לחזור לנגן ביחד), או כי הם צריכים את הכסף – הם מנגנים כי אין להם ברירה, כי הזה הדבר שנקרא "פיקסיז" פשוט גדול מהם, ועדיין מצליחים לעורר בקהל רגש גולמי חזק יותר מכל הרכב עכשווי ורלוונטי בהרבה שהיה אתמול ברשימת ההופעות.

כשהפיקסיז עמדו על הבמה ונתנו לי לשמוע בפעם הראשונה בביצוע חי את "Tame", "דיבייסר", "אליסון", "Caribou", ואפילו להיטים מאוסים מעט כמו "Hey" או "Here Comes Your Man", הבנתי מה שכמעט כל אחד מהאנשים בקהל שהתבגרו בסוף האייטיז או תחילת הניינטיז הבין, או לפחות הרגיש.

שהפיקסיז עבורי הם בכלל לא להקה, אפילו לא להקה גדולה, אלא משהו הרבה יותר עמוק – שכל תו בכל תפקיד של כל כלי נגינה, כל צווחה של פרנק בלאק, כל משפט חצי סתום, כל אקורד גיטרה, כל מכת תופים, הם חלקים יסודיים מהמרחב-זמן המוזיקלי הפרטי שלי, סוג של תשתית שאי אפשר בכלל למדוד בהשוואה להרכבים אחרים. וכשרגע לפני הסוף, כשנראה שהם כבר יורדים ואז התחרטו והחליטו בכל זאת לתת לקהל גם את "Gigantic" ואחריו את "Where Is My Mind", ואפילו לכייף קצת תוך כדי, גם הקוף הזה הלך לגן עדן.

>>> גלות ספרד: פסטיבל פרימוורה, היום הראשון

 

>>> מתאים פיקסיז: עשרה שירים שחייבים להכיר