BETA

רעש וצעצועים

גם על הבמה שיו שיו מתעקשים לא לוותר על אף טיפה מהפאתוס שכל כך מאפיין אותם באלבומים, וכל האמצעים כשרים - מצעצועים מוזרים ועד לרעש חסר רחמים. עמרי רוזן ארגז חול

נכנסתי לצוללת הצהובה בירושלים באמצע שיר של בני המה, ההרכב הנוכחי של אוהד פישוף, מי שהיה סולן נושאי המגבעת המנוחה. להקה של טקסטים גדולים מעל הכל. לעומת זאת, אצל בני המה המצוינים באמת, שחיממו את שיו שיו – אולי הזיווג המוצלח ביותר של להקה מקומית ללהקה מחו"ל - נדמה שלמצלול של מלים יש חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר לתוכן. החיבור הוא בצורה.

באותו הקשר, משהו בשיו שיו (Xiu Xiu), הלהקה האמריקאית האוונגרדית שהופיעה אתמול בצוללת הצהובה ותופיע היום בלבונטין, תמיד גורם לי לחשוב על צורה יותר מתוכן. סביר להניח שזה בגלל שהתוכן, ברובו, לא משאיר מקום לספקות. למי שלא מכיר, הדוגמה הטובה ביותר לכך הוא השם של אלבומם האחרון, "Dear God, I Hate Myself”. רק לצורך הבהרה: כשג'יימי סטיוארט, סולן הלהקה וכותב השירים שלה, שר בשיר הנושא של האלבום את הכותרת שלו הוא עושה את זה בלי ציניות, רק ברצינות תהומית עם אינסוף פאתוס.

לכן, סביר להניח שמי שנכח אתמול בהופעה בצוללת והכיר את שיו שיו גם לפני לא הופתע לגלות שגם על הבמה סטיוארט – שנראה כמו ילד מגודל עם תספורת היטלראית משהו – מגביר את הדרמה עד הסוף (כאילו שהוא מסוגל אחרת) ולא שובר ולו לשנייה, גם לא כשהוא מתעסק עם הציוד בין שירים ובמיוחד לא כשהוא שולף מארגז הצעצועים המוזיקליים שלו מכשיר DS (קונסולת משחקים ניידת של נינטנדו) עם ציור של הלו קיטי.

ארגז ההפתעות

הארגז הזה - שהכיל בין השאר גם קסטנייטות, צינורות נשיפה משונים ועוד פיצ'יפקעס שנעו על הגבול הדק בין כלי נגינה לאביזרי מין – היה אחד מהאטרקציות הגדולות של ההופעה. האטרקציה השנייה: אנג'לה סאו, הנגנית היחידה שליוותה את סטיוארט. אנרגטית, יעילה, אגרסיבית, באיזשהו מקום גם זדונית – דבר שהורגש מאוד כשהם ביצעו את "Dear God, I Hate Myself”. הקלידים שלה לא ישכחו את מה שהיא עשתה להם בקרוב.

ושוב, באותו הקשר – גם סטיוארט ידע להתעלל בגיטרה שלו, דבר שלא בהכרח ניכר באלבומים, וחבל. ומהקשר אחד לאחר – גם בהופעה עצמה זה לא באמת ניכר, הודות לסאונד שגורם לזכרונות מהימים הרעים של הפטיפון להפוך בדיעבד לצליל מלוטש של להיט של קולדפליי. למזלו של סאונדמן הצוללת, בערך שמונים אחוז מהצלילים ששיו שיו מפיקים על הבמה אפשר להגדיר איכשהו בתחום הרעש, אבל גם דיסטורשן א-טונאלי צריך לשמוע בנפרד מנשיפות מתוך צינור פלסטיק. שלא לדבר על השירה.

אולי זה הסאונד הרע, אולי זה הקהל הפסיבי, אבל סטיוארט וסאו היו נראים די מבואסים לאורך ההופעה (ואולי ככה פשוט נראים חברים בלהקה כמו שיו שיו), שארכה בסך הכל משהו כמו שעה ונגמרה במפתיע ובלי הדרן. וחבל, כי למרות כל המכשולים שיו שיו נשמעו מצוין ומגוון, עם שירים מכל האלבומים. הרגע החזק ביותר היה בעיני "I Luv the Valley OH!”, שיר מהאלבום השלישי "Fabulous Muscles", שהתברר כלהיט.

אבל כאמור, בשבילי זה יותר צורה מתוכן. וכשסטיוארט שר שורות מלאות בשנאה עצמית באופן חשוף מול קהל של כמה עשרות אנשים, לא יכולתי שלא לתהות, יותר מאי פעם, על השחיקה של מסר שמושמע שוב ושוב ושוב. נדמה לי שבפעם השלושים שסטיוארט שר את אותן שורות על הפגמים הפיזיים והנפשיים שלו, ההצהרה מתעמעמת, נבלעת במגוון הכמעט אינסופי של צלילים ששני אנשים מצליחים להפיק והופכת לעוד אחד מהם, לא יותר או פחות חשובה. מצד שני, אולי זה הסאונד.

>>> עמית קלינג משוחח עם ג'יימי סטיוארט על ההומור והייאוש

שיו שיו יופיעו היום (חמישי, 20 במאי) בלבונטין 7, תל אביב. 22:00