BETA

02.08.2009

16:46

עיר מקלט

הקטל במרכז תל אביב אמש לא רק גבה את חייהם של שני צעירים ופצע אחרים, אלא גם חתך במרקם חיים של שכונה שלמה. עמית קלינג יוצא לרחוב

הודעת אס-אמ-אס אחת מחלקת לי את הלילה לשניים: "שמעתי שהיה ירי ברוטשילד, אתה בסדר?". בשלב הזה עדיין מדובר בקוריוז. אומנם, נכון, לא כל יום נעשה שימוש בנשק חם ברחוב השכן לביתי, אבל בראש שלי אני מנמק שבטח מדובר בחיסול או נסיון חיסול על רקע פלילי, קושר אסוציאטיבית לנסיון ההתנקשות בפליקס חלפון, סגירת חשבונות, עולם תחתון. אבל כשאני ומגלה בפינת רוטשילד-נחמני התקהלות של מאות אנשים דומעים עם נרות ודגלי גאווה, אני מרגיש כמו אדם ששרפו לשכן שלו את הבית. שום דבר אפילו לא נחרך אצלי אבל הסירחון של העשן ממלא לי את הסלון. חברים שלי מתכנסים במרחק שתי דקות הליכה מדלת הכניסה שלי, מתחבקים ובוכים, אחרי שקיבלו עוד תזכורת לכך שהם עדיין מטרות פוטנציאליות למעשי אלימות. ואיכשהו כל המטען ההיסטורי של המאבק העקוב מדם של הקהילה הגאה מתגמד אל מול העובדה הפשוטה שזה קרה ברחוב שאני גר בו.

האשליה של הקיום הליברלי הבטוח של מרכז תל אביב קיבלה אתמול אגרוף לפנים. תל אביבים הם קהילה מדומיינת, במיוחד במרכז העיר: זו אחוות יחידים, שלא מכירים אחד את השני ולעיתים קרובות אפילו די מנוכרים זה לזה, ובכל זאת, יש ברחובות האלה – נחמני, רוטשילד, מזא"ה, אחד העם – איזו אווירה שמשכה אותנו לכאן, כמו עשים למנורת לילה. אולי אני באופן אישי לא זקוק לסביבת מגורים שבה שני גברים יכולים ללכת יד ביד ברחוב, אבל אני רוצה לחיות בסביבה שמאפשרת זה לאחרים – כי יקר לי החופש של חבריי, כי יקר לי חופש של אנשים זרים, כי אני לא רוצה לחיות במקום שבו אנשים צריכים להסתתר.

אני לא מנסה לצייר את תל אביב כמקום אידילי וחף מנגעים חברתיים. כמובן שנעים לחשוב שסביבת המגורים שלך היא כזאת. אבל ברור לי שהיא לא כזאת. תל אביב נגועה במפגעים האישיים שלה (החל מאירועים ספציפיים וכלה במקרים עירוניים, כמו הפשיטות המזעזעות של משטרת ההגירה כנגד הפליטים ומהגרי העבודה באזור התחנה המרכזית). אני גם לא רוצה לצייר את הפריפריה כמקום חשוך ומרושע. לעיתים קרובות מדי השיח על ההומופוביה בתל אביב מתמקד מיד בירושלים או בערים אחרות, בתור משהו ש"מגיע משם", או לפחות כמשהו שממוקד שם. אירועי אמש הוכיחו מעבר לכל ספק שהבועה נופצה, אף מקום אינו בטוח. נרות נשמה שמאייתים את המילה "אהבה" על הרצפה, שלטים שחורים, ניידות בכל מקום וסרטים שעליהם מוטבע סמל המשטרה וכתוב "אסור לעבור" – ככה נראה מרכז תל אביב היום, רחוק קילומטרים מהאשליה האירופית השלווה והנאורה שניסינו לטפח לעצמנו במשך שנים. לפעמים צריך מחסנית מרוקנת שנפלטת לרצפה מנשק אוטומטי בשביל להזכיר לנו איפה אנחנו חיים ואיזו דרך עוד נצטרך לעבור לפני שנוכל להגדיר את החברה שלנו כנורמלית.

מעבר לפצע העמוק שנפער עכשיו בליבה של הקהילה הלהט"בית, נפער גם פצע בלב תל אביב. העיר הזאת ידעה כבר שלל דמים, אבל פשעים כאלו, של שנאה יוקדת, חדשים לה. המבטים המשוטטים והאנשים התועים ברחובות שלה, ביחד עם המצעד הספונטני מזירת הרצח אל המרכז הקהילתי בגן מאיר, הזכירו שמדובר שברגעיה הקשים ביותר, הקהילה המדומיינת הופכת למוחשית.

>>> סיקור מיוחד: רצח בקהילה