BETA

רוק ארט

אם בארבע השנים האחרונות לא ביקרתם בחנות תקליטים או שלא עבד לכם האינטרנט, יש מצב שפיספסתם את ארט ברוט, אחת מלהקות הרוק המעניינות והחצופות ביותר שפועלות כיום בבריטניה. האלבום השלישי הוא הזדמנות להתחיל להשלים פערים ולשלוח לעזאזל את יו-2 וקולדפליי

אם היה צורך לקבוע מה הדבר המרשים ביותר ב-“Art Brut vs. Satan”, האלבום השלישי של ארט ברוט, תהיה זו העובדה שהם בכלל הגיעו לאלבום הזה. הם טובים מדי, מעניינים מדי, שנונים מדי ומצליחים להיות מתוחכמים אך רגילים לחלוטין בו-זמנית. לפעמים להקות כאלה לא שורדות, ובטח שלא שומרות על רמת פופולריות סבירה. אז נכון, הם בטח לא נאלצים למלצר בבתי קפה כדי לסגור את החודש ואף אחד לא יורק עליהם ברחוב, אבל גם לא תמצאו הרבה אנשים שלא קוראים את הבלוגים או המגזינים הנכונים שיוכלו לספר לכם מי זה אדי ארגוס, טיפוס תמהוני וכריזמתי שעומד מאחורי השירה והמילים של הלהקה הזו.

אין ספק שארגוס חטף צ'אפחות בתיכון, ייתכן שהצוואר שלו היה אדום גם בתקופת האוניברסיטה. אבל דווקא זה, במקביל להיותו וואנאבי-רוקר בנשמה, פיתחו לו מודעות עצמית מספיק גבוהה כדי לכתוב מילים פשוטות אך מבריקות. האלבום נפתח עם “Alcoholics Unanimous”, שיר האנגאובר מלא בצעקות של "תנו לי תה, תנו לי קפה", ווידויים על טעויות שנעשו תוך כדי שכרות והודעות טקסט מתנצלות בנוסח זהה שנשלחו לכל החברים. ב-"DC Comics And Chocolate Milkshake" הוא מספר על כך שהוא מתפתח לאט, כנראה, כי למרות שהוא כבר בן 28 (בזמן כתיבת השיר, אם להצמד לעובדות) כמה מהאהבות הגדולות שלו הן חוברות קומיקס ומילקשייק.

כבר ב-“Bang Bang Rock & Roll”, אלבום הבכורה, השירה של ארגוס היתה מורכבת ברובה מדיבור מלודי שהיה קשה להבנה בגלל המבטא הקוקני הכבד שלו, והשירים שהוא כתב עסקו בעיקר בו עצמו מבלי לנסות להעניק זווית מרגשת או בעלת טוויסט – הוא שר בהתלהבות על מרכז פומפידו בפריז, על הרצון לעזוב את בריטניה לטובת לוס אנג'לס, ועל החברה החדשה שלו. מבלי ניסיון לחרוז או להתחכם, הכל היה מאוד ישיר וחסר משמעות נסתרות, קצת כמו פוסט בבלוג של נערה אינטיליגנטית ושנונה אך עצלנית. שום דבר מתוך זה, אגב, לא השתנה באלבום השני (“It's a Bit Complicated”), מלבד הסאונד, שהפך למשופשף יותר.

קו 56 כבר עבר?

בשונה מהאלבומים הקודמים, שאמנם התעסקו לא מעט בתרבות פופולרית, כאן ארגוס ממלא את השירים בכמויות אדירות של ניימדרופינג, החל מקונפילקט מול מישהי שמעדיפה את הביטלס בזמן שהוא בכלל בקטע של הסטונס (“What A Rush”), הגילוי המאוחר של הריפלייסמנטס (“The Replacements”) והתהייה האם הם מגניבים כמו שהם במציאות למרות שחלקם בגיל של ההורים שלו. השיא מגיע ב-"Slap Dash For No Cash”, המנון זלזול מוצדק ביו-2 והלהקות המשעממות שמושפעות מהם, כי "למה שמישהו ירצה להשמע כמו יו-2, זה הדבר הכי לא מגניב לעשות". ארגוס לא מוריד רק את המוזיקה שלו בונו באסלה, הוא דוחף לשם גם את האידיאולוגיה הנפוחה שלו, בעוד האיש המתנשא ההוא מדבר על התחממות גלובלית וילדים רעבים באפריקה, ארגוס מביא אותה בפתרון פרקטי בשיר “The Passenger” ומספר שאין לו רישיון נהיגה, וזה לא אומר שהוא הולך להתחנן לטרמפים, הוא פשוט ייסע בתחבורה הציבורית, אוטובוס או רכבת? לא אכפת לו – מבחינתו שניהם נהדרים.

בטייטל של מפיק האלבום מחזיק פרנק בלאק, סולן הפיקסיז, שהביא את הניסיון שלו ועזר לארט ברוט ליצור סאונד מהודק ונקי יותר. מפיק אחר בסדר גודל שלו שמשתלט על להקה כמוהם היה עשוי להתלבש עליהם חזק יותר ולהרוס הכל. כך, בערך, הסתכמה העבודה שלו איתם.

אחרי האלבום הזה, ההכתרה של אדי ארגוס בתור ג'ארוויס קוקר החדש ממשיכה להוכיח את עצמה כנכונה, ולא רק בגלל ששניהם מאוד גיקים וקצת לוזרים. ארגוס, בדומה לג'ארוויס, לוכד רגעים קטנים בחיים וכותב עליהם בשנינות מעוררת קנאה מבלי להיתפס למניירות ליריות או ספרותיות מתנשאות. כי לא צריך להיות צדקנים כמו בונו או לזמר מסרים מלנכוליים ומעורפלים כמו קולדפליי ולדבר למכנה משותף בינוני שיתחבר למקשה אחת שקונה שני מיליון עותקים מהאלבום שלך; לארגוס בן ה-30 מספיק להרגיש בן 17 שמקבל הזדמנות נוספת לנצח את העולם ולקבץ סביבו את הילדים המגניבים – כאפה לפרצוף של בריאן אינו.

Art Brut - Art Brut vs. Satan / Cooking Vinyl