BETA

23.03.2010

12:24

הטנגו האחרון בתל אביב

יו לה טנגו נתנו אתמול בבארבי הופעה מספקת ומרגשת, שהשאירה את עמית קלינג עם יותר שאלות מאשר תשובות

אני מסתכל על יו לה טנגו, ואני רואה לפחות שתי להקות ואני רואה עשרים ושש שנים של במות (יו לה טנגו יותר מבוגרת ממני) ואני רואה בעיקר תבנית. וזאת קלישאה, כמובן: כמו שהפיקסיז נוסדו בזמנו סביב מודעה שחיפשה נגנים שאוהבים גם את להקת הפאנק הנפלאה ממינסוטה, האסקר דו, וגם את פיטר, פול ומארי - שלישיית הפולק ההיפית והתמהונית, כך גם יו לה טנגו הם להקה של אנשים שאוהבים מוזיקה, שמבינים במוזיקה. עד היום האלבומים שלהם מצביעים על אקלקטיות כמעט-אובססיבית, מהסוג שהייתם מצפים למצוא אולי אצל תלמיד קולג' מתחכם. אבל זה פשוט האופן שבו יו לה טנגו מסתכלים על העולם. הכל אצלם מלא בבדיחות פנימיות (בעיקר על בייסבול) והומור יבשושי (אתמול הסתבר שזה נוכח גם בין השירים, ולא רק בהם), ורעשי גיטרה מלומדים.

אך יו לה טנגו היא להקה סכיזופרנית. בתור להקה שמצליחה להיות בו זמנית להקת ענק, מבחינת מורשת וחשיבות, בסך הכל, רק מביני עניין יודעים לקרוא לה אגדית. אולי בגלל זה במוזיקה שלה כל כך ניכרת ההשפעה המסתורית של הפופ האובסקיורי. כל מיני סינגלים חד פעמיים של להקות מוטאון וזמרות עם תסרוקות מצחיקות שאף אחד, חוץ מהאספן העיקש ביותר, לא מכיר. כל מיני חלומות פופ לא ממומשים. יש את זה ב"Periodically Triple or Double" מהאלבום האחרון שלהם, "Popular Songs" (שגם השם שלו מצביע על אותו הקרע) שהם מנגנים בקריצה, עם סחיבות הגיטרה שלו שנשמעות כאילו נלקחו מפסקול לסרט הבא של טרנטינו, עם המשפט המבריק שפותח אותו "Never read Proust / seems a little too long / never used a hammer / without somehow using it wrong". זה גם הסקס אפיל הזה של הסטודנט המרופט במושבים האחוריים של האודיטוריום שלא קרא את המאמר לשיעור הזה, זה גם השימוש הלא נכון באותו פטיש של פיטר, פול ומרי. איך משתמשים בפופ הזה, מה עושים עם הכלי שובר הקירות הזה?

סכיזופרנית, כי שתי ההתגלמויות שלה על הבמה הן מצד אחד של להקת האינדי-רוק-גיטרות הכי בסיסית שאתם מכירים, ומצד שני חיה בתוכם שם גם איזו להקת לאונג' מטורפת, עם אהבה חולנית לגמרי לכל מיני צלילי טרופיקליה. מסוג הדברים שהופכים את הצפיה בהם על במה למאתגרת במיוחד, אפילו יותר מאשר ההאזנה לאלבום. אם בדיסק כל הזיזגים האלה נטמעים בתוך הפקה חכמה ומאחדת, כאן המעברים החדשים מורגשים במיוחד.

הנקודה היא שהרעש של יו לה טנגו שונה מהותית מהרעש של, נניח, אנימל קולקטיב. כמובן שהכלים שמנפיקים אותו אחרים והמרקם והצלילים שמחפשים, אבל יש הבדל הרבה יותר שורשי. רוב הלהקות שעושות היום מוזיקה רועשת בצורה כזו או אחרת (זה כולל גם, למשל, את Fuck Buttons, את Lightning Bolt, ואפילו, נניח, את MGMT), מוכרחות לייצר את הרעש בשביל להוכיח לעצמן שהוא קיים (וזאת לא אבחנה שלי). בגלל זה הטקסטורות הדחוסות שלהם. יו לה טנגו, לעומת זאת, משתייכים לדור אחר: אין ספק שיש להם את אותם פידבקי גיטרה ואת משחקי הדיסטורשן, אבל אלו, במקום להפרש כטפט על קיר, נעים תמיד בקווים ישרים מפה לשם. יש להם יעד מסוים והרווחים בתוך השירים שלהם גדולים. מה שלא מנוגן לפעמים מדבר הרבה יותר ממה שכן מנוגן.

יש לי את התחושה שלא הבנתי עד הסוף את ההופעה של יו לה טנגו. יצאתי משם עם הרבה מחשבות על הפינות השונות שאפשר לתפוס במרחב הענקי הזה, של האינדי רוק, ועל האפשרות לטייל ביניהן לאורך השנים או הדקות. מתישהו במהלך ההופעה אירה קפלן, הסולן-גיטריסט עם המראה שהזכיר לי ספק את לארי סנדרס וספק את יאיר קז (ג'ירפות), סיפר שמדי שנה, בחנוכה, יו לה טנגו מנגנים שמונה הופעות רצופות בעיר מגוריהם, הובוקן, ניו ג'רזי. אולי זו הדרך הנכונה לצרוך להקה מאתגרת שכזו: יום אחר יום, עד שמתקרבים לפיצוח החידה. הופעה בודדת שלהם היא אולי חוויה מספקת, מרגשת, אבל היא משאירה אותך עם יותר שאלות מאשר תשובות. אבל גם זה בסדר.

יו לה טנגו יופיעו גם היום (שלישי), בבארבי תל אביב, 23 במרץ, 20:30