BETA

16.08.2009

15:55

אבן שושן

עשרים שנה לאחר שיצא "The Stone Roses", אלבום הבכורה של הסטון רוזס, הוא חוזר בגרסה מחודשת שמזכירה איפה נגמרה מדצ'סטר והתחיל הבריטפופ. כל מילה של אלכס פולונסקי בסלע

הדעה הרווחת, לפיה הבריטפופ נולד בריף הגיטרה של גראהם קוקסון ב”She’s So High" מתוך “Leisure”, אלבום הבכורה של בלר שיצא בשנת 1990, היא אמנם נכונה - אבל אבן הפינה שלו הונחה שנה קודם לכן על ידי הסטון רוזס, הרביעייה ממנצ'סטר שבראשה עמד איאן בראון. את “The Stone Roses”, אלבום הבכורה שנושא את שם הלהקה, הם שיחררו חמש שנים לאחר היווסדם, בדיוק בתקופה שבה סצינת מדצ'סטר החלה לדעוך עם העשור עצמו – בזמן שבברלין פירקו את החומה, באנגליה הפיקו זרם מוזיקלי חדש.

בראש ובראשונה, הסטון רוזס התבססו על אווירת הרוק קלאבינג שלהקות מדצ'סטר כמו שהפי מאנדייז ואינספירל קרפטס יצרו, כשלתוך זה הם מיזגו את האסתטיות של ניו אורדר והאמוציונליות של הסמית'ס, חיבור שהניב צליל חדש לחלוטין, שהצליח לגרום לתופעה שנולדה בצפון אנגליה להתפרש על פני הממלכה כולה. “The Stone Roses” הפך עבור דור המתבגרים בתקופה בה הוא יצא לסמל פולחן מקביל ל“The Velvet Underground and Nico” (אלבום הבכורה של הוולווט אנדגראונד שיצא עשרים שנה קודם לכן), כשאותה בננה שאייר אנדי וורהול התחלפה בלימונים שצייר על העטיפה ג'ון סקוויר, גיטריסט הסטון רוזס.

החודש, עשרים שנה אחרי, הלייבל של סוני שיחרר את האלבום בגירסה שעברה עריכה דיגיטלית מחדש, יחד עם תוספות שונות, ביניהן די-וי-די של ההופעה ההיסטורית בבלקפול אמפרס בלרום, חוברת צילומים וראיונות עם מעריצים שונים של הלהקה, ביניהם נואל גלאגר, מארק רונסון ופיטר הוק, ודמואים שלא ראו אור עד כה בהוצאות מסחריות.

זרקו אבנים על בית מזכוכית

כדי להבין את ערך הרימאסטרינג שעשו לאלבום הבכורה של הסטון רוזס, צריך להקשיב לגרסה החדשה עשרות פעמים, או להחזיק מערכת שמע ברמה ממש גבוהה – גם אז, ספק אם יש שם משהו שיכול לשנות את התפישה שכבר נבנתה סביב הלהקה. במקום זאת, עדיף להתמקד בבונוסים, כמו אלבום הדמואים שמצורף למארז ונותן הצצה לתקופה המוקדמת והבתולית של אחת הלהקות החשובות שיצאו מבריטניה, הן מבחינת המוזיקה שלה עצמה, והן ביחס להשפעות שהיו לה על הבריטפופ, ז'אנר שבפני עצמו שינה תרבות של עשור שלום והשפיע משמעותית על הצלילים שנוצרו בשנים לאחר מכן.

כש“Second Coming”, האלבום השני של הסטון רוזס נחת על המדפים בדצמבר 1994, הוא נתקל בביקורות צוננות, כנראה בגלל שהעיתוי כבר היה מאוחר מדי. הטיב לתאר זאת סיימון ריינולדס, אחד המבקרים של מגזין Spin, שהסביר כי סצינת מדצ'סטר כבר חלפה ושהבריטפופ נמצא בשלטון: "הסטון רוזס מנותקים מהמומנטום התרבותי שהעניק להם משמעות, עכשיו הם סתם עוד להקה". למרות הלקוניות הכמעט מעליבה שבה הוא הספיד אותם, כנראה שנכון לאז, הסטון רוזס טעו כשהקליטו אלבום באיחור של חמש שנים וגרמו לו להשמע כמו הדבר הכי לא נכון לזמנו.

הדמו המרגש ביותר הוא של "Sugar Spun Sister", שיר שהגדיר איך שוגייז צריך להשמע. שם אפשר לגלות את הקול הרך של בראון בגרסתו הצעירה ולהסיק שהזיופים שלו התפתחו כמה שנים מאוחר יותר. אבל זה לא משנה, כי השיאים האמיתיים בשיר הזה מגיעים עם קולות הרקע שמעניק סקוויר, מה שמשאיר סימן שאלה ענקי על למה לעזאזל חתכו אותם מגרסת האלבום.

נקודות של סימבוליות לקראת הכשלון של האלבום השני החלו לבצבץ עוד בתחילת 1994. הסטון רוזס ערכו את ההקלטות בווילס, לא רחוק מהאולפן שבו אואזיס הקליטו באותו זמן את "Defiantly Maybe". אחד הסיפורים שמתגלגלים על התקופה מספר שכשאיאן בראון יצא מסניף של רשת המרכולים WHSmith, הוא נתקל באחים נואל וליאם גלאגר, שחייבים לסטון רוזס לא מעט על השפעות שספגו מהם. ההתקלות המקרית זו היתה, במובנים מסויימים, הרגע שבו הלפיד הועבר מחבורת מנצ'סטר אחת לאחרת, ולו רק כדי שזו תוכל להמשיך ולשמור על הלהבה בוערת.

The Stone Roses - Special 20th anniversary Edition