BETA

09.07.2009

13:53

עודכן:

ה-ם מ-ט-ש-ט-ש-י-ם

רגע לפני שהוא נמחץ למוות באיחוד ההיסטורי של בלר בהייד פארק בלונדון, אלכס פולונסקי הצליח להתרגש, להצטמרר ולהודות לאלוהי הבריטפופ על מזלו הטוב. בקיצור, איך היה? תחשבו טנק. בעצם לא, זה הרבה יותר גדול

יום אחרי ההופעה הראשונה של בלר בהייד פארק בלונדון, הופעה שהיוותה את יריית הפתיחה הרשמית לאיחודם של מי שהיו מחלוצי הבריטפופ כפי שהתעצב כיום לתוך להקות כמו הארקטיק מאנקיז, הקייזר צ'יפס ופרנץ פרדיננד, הספיקה הצצה לשער של העיתון החינמי "מטרו" כדי להבין את הרלוונטיות העצומה שיש ללהקה הזו גם היום. שני עשורים לאחר שנוסדה ושש שנים מאז שהתפרקה, תמונתו של הסולן דיימון אלברן, תופסת כמחצית מהשער, ורק מתחתיה ומצדדיה מופיעים דיווחים שוטפים אחרים שעוסקים בהתפשטות הבלתי ניתנת לבלימה של שפעת החזירים וגל החום שהפתיע את תושבי הממלכה. אין ספק, הבריטים יודעים מה חשוב באמת.

בצהרי אותו יום שישי, אחרי שמרבית נוסעי התחבורה הציבורית כבר הספיקו להציץ בתמונתו של אלברן, שציין השנה 41 אביבים אבל נראה כאילו עדיין לא גירד את השלושים, 55 אלף צופים מתאספים בפארק, ללילה נוסף שיחתום את ההופעות של בלר באנגליה בשלב זה, שטרם ידוע אם לאחריו הלהקה תצא לסיבוב הופעות בינלאומי או תיכנס לאולפן ההקלטות. בפועל, ההופעה הזו היתה אמורה להיות הראשונה בסיבוב האיחוד, אך זמן קצר לאחר שהכרטיסים אזלו מספר דקות לאחר שהוצעו למכירה בחודש דצמבר האחרון, נקבעה הופעה ליום שלפניה, ומספר הופעות נוספות – בהן ההופעה שסגרה את פסטיבל גלסטנברי.

קשה שלא להרגיש בהטרוגניות של הקהל, שמורכב ממבוגרים שגדלו יחד עם הלהקה, כשלצידם נערים ונערות שלא היו בני 10 כשיצא “Think Tank”, האלבום האחרון של בלר משנת 2003. גם אלה מתחלקים לתת-קבוצות: חובבי מוזיקה שבאו מרחוק, חלקם חצו גבולות ויבשות, כדי לראות את הלהקה האהובה חוזרת לבמה בהרכב מלא, וחוליגנים שמכירים כמה מהלהיטים ונמצאים שם כדי להעביר את השעמום בזמן שהפרמייר ליג נמצאת בפגרה. הרבה השתנה מאז שרביעיית בלר הופיעו יחד – אלברן הספיק לפתח כמה פרויקטים מהצד כשגורליז הוא המרכזי שבהם, גראהם קוקסון הגיטריסט גיבש קריירת סולו מצליחה, אלכס ג'יימס הבסיסט מייצר גבינה בחווה, והמתופף דייב ראונטרי הספיק לגדל כרס ולקבוע לעצמו התמודדות בבחירות הקרובות לפרלמנט הבריטי.

קצת אחרי השעה שמונה בערב, כשהשמש מתחילה לנוע לכיוון שקיעה, מכיוון הבמה נשמעים צלילי הרצועה “The Debt Collector” האינסטרומנלטית מתוך האלבום “Parklife”; חברי הלהקה תופסים עמדות ומתחילים בנגינת “She’s So High”, שהיה סינגל הבכורה שלהם בשנת 1990. הקהל נכנס להיסטריה ומתחילה נהירה המונית לכיוון הבמה, כשהישראלים שנמצאים בשורות הראשונות משחזרים בראש את התמונות מאסון ערד, בידיעה שהמוות שלהם שווה הרבה יותר – בכל זאת, בלר לוקחים את משינה.

אלברן, שמאז הפירוק התחדש בשן זהב שמנצנצת על מסכי הענק, ממשיך לשיר באנרגטיות את “Girls and Boys” ההיסטרי, ממשיך ל"”Tracy Jacks” ונותן את הנשמה ב"There’s No Other Way". פעם בכמה שירים הוא מדבר עם הקהל, מספר כמה מרגש זה עבורו לראות את כל אותם אנשים מול השקיעה, ומעדכן את הנוכחים בכך שאנדי מורי הפסיד בחצי הגמר של ווימבלדון, ושמותג האופנה פרד פרי המזוהה עם מעריציה הוותיקים של הלהקה ימשיך כנראה לממן רק את בלר – בדיחה על החולצות התואמות שלובשים הוא, ראונטרי וחבורת החצוצרנים המלווים.

בעוד הקהל שניצב קרוב לבמה ממשיך בהשתוללות מסוכנת, אלברן מרים מגאפון, שבהמשך ישמש לשירת “Oily Water”, ומבקש קצת סדר: "אף אחד לא צריך להיפגע, תעשו חיים, אבל קצת יותר בזהירות, אוקיי?". בשלב הזה, כשכבר ברור שהנה, בלר באמת שם, מתפוגגת ההתרגשות של המעמד ומתחילה ההתרגשות האמיתית מהשירים, זה מתחיל ב"Beetlebum", גולש ל"Out Of Time" המרגש מתוך אותו אלבום שבמהלך ההקלטות שלו קוקסן עזב את הלהקה, ומגיע לביצוע מטורף של “Trimm Trabb”, כשלקראת סופו קוקסון לוקח רחוק מדי את פוזת הגיטריסט ונמרח על הרצפה תוך כדי התחרעות על המיתרים, אולי כדי למשוך אליו את אור הזרקורים רגע לפני שיעמוד מול המיקרופון וישיר את “Coffee & TV”, השיר שמהווה את אחד מסממני הזיהוי הבולטים ביותר שלו עם הלהקה.

אחר ביצוע מקפיץ ומשעשע ל“Parklife”, בו לקח חלק השחקן פיל דניאלס, שהשתתף בהקלטות השיר המקורי ובקליפ שלו, הלהקה עוברת לשלישיית שירים שקטים שכוללים את “End Of A Century”, “To The End”, ו”This Is A Low”. אלברן מודה לקהל וכולם יורדים מהבמה לכמה שניות, שמסתיימות בהדרן שמתפרץ עם “Popscene”, “Advert” ו"Song 2", שבאופן מפתיע תופס גם את המשתוללים הכבדים ביותר במוד רגוע ולא מפיל חללים לאדמה.

את ההדרן השני הלהקה מחממת בעדינות עם “Death of a Party”, שמרגיש קצת לא רלוונטי בשלב הכל כך מרגש הזה, נותנת טעימה מהסוף עם “For Tomorrow”, וגומרת עם “The Universal”, שמהווה אמנם את אחד משירי הסיום הקלישאתיים ביותר שידעו מביני העניין של הדור שלי, ועדיין, מצליח לעורר צמרמורת. כנראה שיום המזל שלי הוא לא מחר, כפי ששר דיימן, אלא באותו רגע ממש שבו אני זוכה לעמוד מטרים ספורים ממנו, מבצע את ההופעה שעד לפני קצת יותר מחצי שנה לא חשבתי שבכלל תתקיים, שלא לדבר על כך שאקליק מהר מספיק כדי לרכוש כרטיס. אומנם הבריטפופ מעולם לא מת, הוא רק התפתח בצורות שונות, אבל הערב הזה הוכיח שהוא ממשיך לחיות גם בצורתו הגולמית והטהורה – ואין כיף גדול מזה.

עוד בלונדון: מדונה פותחת את הקיץ בהופעה מאכזבת

>>> מה חשבנו על אלבום האוסף החדש של בלר?
>>> ואיך אלבום הסולו האחרון של גרהאם קוקסון?

הקהל נכנס להיסטריה ומתחילה נהירה המונית לכיוון הבמה, כשהישראלים שנמצאים בשורות הראשונות משחזרים בראש את התמונות מאסון ערד, בידיעה שהמוות שלהם שווה הרבה יותר – בכל זאת, בלר לוקחים את משינה