BETA

30.03.2007

11:48

עודכן:

הלילות שלו

אלבום אוסף חדש ליזהר אשדות. הזדמנות טובה לבדוק מה שלום המפיק המוסיקלי הכי עסוק היום בשוק (הראל סקעת, רונה קינן ועוד), מה דעתו על חו"ל ("אין דבר כזה") ולמה הכי טוב בארץ

שיר ראשון זה כמו נשיקה ראשונה. אולי זה לא היה הדבר האולטימטיבי, אם בקושי, אבל אי אפשר לשכוח את זה. יזהר אשדות הוציא בימים אלה אוסף שירים בשם "הלילות שלנו" (אן.אם.סי), ואחרי התעקשות קלה מצידי, חוזר קצת אחורה ליצירה הראשונה שלו. "אני לא בהחלט זוכר את הנשיקה הראשונה, אני זוכר אחת מהן. לכן אני גם זוכר את אחד השירים הראשונים שכתבתי. זה היה בלהקה הראשונה שלי "הכלבים האדומים", הייתי בגיל 12 וחצי או משהו כזה, והשיר נקרא That's the Key My Friend. זה היה שיר על אהבה".

אשדות (אוטוטו 50), זמר ויוצר, סולן להקת תיסלם לשעבר ואחד המפיקים המוסיקליים המובילים היום בישראל. הוא חי בזוגיות עם הסופרת אלונה קמחי, ויחד הם חובקים את בנם עיליי. עם השנים עבד עם עשרות אמנים מקומיים, ולאחר הקריירה בתיסלם פנה לקריירה עצמאית שהחלה ב-1992. בשנת 2003 פתח לייבל עצמאי בשם "iam" (יזהר אשדות מוסיקה), בו החתים את רונה קינן ופיטר רוט. אוסף השירים "הלילות שלנו" כולל שירים מהרפרטואר כמו "במרחק נגיעה מכאן", "צילו של יום קיץ", "מלך שלך", "הירושימה שלי" איש השוקולד" ועוד, לצד שלושה שירים חדשים: "כביש לכיוון אחד", "מטעי הדובדבן על אוקראינה" (עם מוקי) ו"לאן פנינו עכשיו". בנוסף מצורף DVD של ההופעה החיה בהארד רוק קפה משנת 1995.

ספר על תהליך העבודה של האוסף.
"לא רציתי שהאוסף הזה יהיה אלבום כפול, כי יש בזה משהו מאוד יומרני ובומבסטי. ברגע שהחלטתי שזה יהיה אלבום בודד, ויתרתי על איזו פנטזיה שיש תמיד באוספים, שהיא לתת הזדמנות לשירים שפוספסו. כאלה שלא קיבלו את הצ'אנס שלהם. אז עכשיו היו את המגבלות של הפורמט שנותן לנו רק 80 דקות, לצד שלושה שירים חדשים שאמורים להיכנס, וזה הותיר אותי עם משבצת אחת לשיר כזה. נתתי לאלונה רשימה של שירים, ואני חייב לציין שהאוסף הזה הוא ממש יצירה של שנינו, מפאת המעורבות הגדולה שיש לה בקריירה שלי. אלונה בחרה את 'עם כלות הסופה' (השיר הפותח מהאלבום 'במרחק נגיעה מכאן' שיצא ב-2005 – א"ע) שאני מקווה שיקבל הזדמנות נוספת, מה שנקרא".

(לחצו Play לצפייה בקליפ "מלך שלך" מתוך ההופעה החיה בהארד רוק קפה)

האוסף היה אמור לצאת כבר לפני שנה, כשיזהר העלה בפברואר אשתקד מופע מיוחד לציון 11 שנה לאלבום "הופעה חיה בהארד רוק קפה". "באמת התחילו מגעים להוצאת האוסף באותו הזמן" מספר אשדות, "אבל זה היה נראה כמו צעד מלאכותי, כשאין שום חוט מקשר קדימה. בלי שירים חדשים. אחרי שהתפניתי מהאלבומים שעבדתי עליהם, כשהאחרון היה האלבום של רונה קינן, התפניתי שוב ליצירה שלי וכתבתי שירים חדשים שנכנסו לאוסף".

אוסף שירים הוא לא צעד מסחרי נטו?
"תראה, אני מוסיקאי. אני אמן. זה אולי נשמע פלצני, אבל בכל דבר שאני עושה יש את הביטוי שלי. גם אם זה משהו שנעשה בעבר. זה משהו שמייצג אותי, ומבחינתי זאת יצירה, לחבר את השירים, למצוא קונספט ולשלב בהם שירים חדשים".

בוא נחזור רגע לכובע של המפיק המוסיקלי. אתה יכול להפיק באותה נשימה את הראל סקעת ורונה קינן, לכאורה אמנים משתי קצוות הקשת, ולתת תוצאות שונות שמוכיחות את עצמן. איך אתה מתנהל שם?
"קודם כל אני אני שמח שאתה יכול לשמוע שאני מתנהל בצורה שונה, אבל זה בטח לא באותה נשימה. כל אלבום שאני מפיק, אני מתמקד רק בו ובאמן שאני עובד איתו ולא עושה את זה במקביל. מדובר בתהליך של זמן בלתי מוגדר מראש. אלבום ראשון של הראל סקעת זה לא כמו אלבום עשירי של נורית גלרון, או אלבום שני של רונה קינן".

"העבודה שונה מאלבום לאלבום. בגדול, עם כל אחד אני עובר תהליך של הטמעה, לומד אותו, חושב מה חשוב לו וכדומה, אבל לפעמים אני גם עוד מישהו בהרכב. ניקח את הדוגמאות שנתת: התקליט החדש של רונה נעשה ממש מהר, ולא ממניעים של תקציב. היו לנו שם צרות של עשירים, ברמה שהיו לנו הרבה שירים טובים, והיינו פשוט צריכים לבחור. הבעיה הכי קשה שיש למפיק מוסיקלי היא כשיש לו ביד שירים לא טובים, ואז צריך להתחיל להיכנס למניפולציות וכאלה, ולהתחיל לעבוד על החומרים מחדש. נכנסו לשבוע חזרות עם רונה והלהקה, אני הייתי בתור במאי, כמו מאמן כדורגל שרק מכוון ונותן לדברים לקרות. אחר כך הקלטנו כמעט את רוב האלבום בשלושה ימים".

ואיך היה התהליך עם האלבום של סקעת?
"האלבום של הראל לקח לנו שנה, כי התחלנו איתו ממש מההתחלה. למרות, אתה יודע, שהוא לא בדיוק בהתחלה, כי הוא כבר נחשב לכוכב על עוד לפני שהאלבום יצא. אז צריך לשבת ולמצוא את הקול שלו, וצריכים לחשוב מה הוא צריך לעשות".

מי שהיה לאחרונה במופע של יזהר אשדות, היה יכול לצאת בתחושה שמדובר, מעל הכל, בגיטריסט מצוין. המופע שלו רועש, חי ונושם, קצת רחוק מההפקות ה"נקיות" יותר, אלה שעושות שמות בפלייליסטים ברדיו. יזהר, איך לומר, לא בדיוק מתחבר לביקורת: "אוף, זאת ביקורת שכבר שנים לא שמעתי. באחת ההופעות שלי, מיד אחרי, השמיעו את 'מסמרים ונוצות' של מיכה שטרית שעבדתי איתו ביחד, שזה בדיוק אנטיתזה למה שאתה אומר. יש לי את הטעם שלי, המעטפת של הדברים, ואיך אני אוהב לשמוע מוסיקה. אבל תקשיב, למשל, לשיר 'המעיין הזוהר' באלבום החדש של רונה. יש שם חלק כאוטי לגמרי, ממש נגינה של להקה משוחררת ממני לחלוטין".

במאמר מוסגר אציין שכותב שורות אלה, לא רק ששמע את "המעיין הזוהר", אלא גם השווה אותו "לעטור מצחך" של אברהם חלפי ויוני רכטר. ככה, בינינו.

קח לדוגמא את השיר החדש שנכנס לאוסף, "כביש לכיוון אחד". הפקה הרבה יותר משוחררת ו"מלוכלכת" מהמוסיקה שאתה מפיק לאחרים.
"ניקיון ולכלוך זה עניין של אופנה. זאת גם הגדרה מאוד סובייקטיבית. אני זוכר את הזמן שיצא האלבום Nevermind של נירוונה, והעולם נשטף בגראנג'. אבל תקשיב שוב לאלבום ותגלה שזה אחד האלבומים היותר נקיים שיצאו. מה שנותן שם את תחושת הכוח, את הלכלוך, אם תרצה, זאת הצורה בה קורט קוביין מתבטא. אבל יש שם את הסאונד הכי נקי והכי מדויק שיש".

ואיך אפשר שלא לפתוח עם אחד המפיק המוסיקליים המובילים היום בשוק המוסיקה, את שאלת "מה מצב המוסיקה הישראלית של היום". "או הו", נאנח יזהר. "אפשר לדבר על זה שבועות. נסה להיות ספציפי יותר".

אני טוען שהקהל הרחב לא רעב מספיק לדברים חדשים, ויש מספר מועט במשבצות המיינסטרים שרק מתחלפות בינן לבין עצמן.
"אתה משווה את זה למקום אחר? לחו"ל, למשל?".

למשל.
"אז קודם כל, אני לא מכיר עוד מדינה שיש לה את המושג 'חו"ל'' כמו בארץ. שבדי לא קם בשבדיה ואומר את המושג הזה. ואתה יודע מה, זה סוג של רגש נחיתות שצריך להוריד מסדר היום, אם רוצים ליצור כאן מוסיקה".

מדוע נחיתות?
"כי צריך להשתחרר מההרגשה הזאת שבחוץ לארץ יותר טוב. כך למשל את אמריקה – אנשים מסתכלים על זה מרחוק במשקפיים מאוד ורודות. אבל אם יש מקום עם חוקים דרקוניים של רדיו זה באמריקה. אבל דרקוני מהסוג שאם זה היה קורה בארץ היו פותחים על זה ועדות חקירה. אני לא מכיר מקומות אקלקטיים כמו בישראל. יש כאן מוסיקה שהיא גם שורשית, לצד ג'אז, מוסיקת עולם, ז'אנרים נוספים ועד להקות עם חופש מוחלט".

"אז נכון שיש את גלגל"צ. אבל באמריקה יש יותר חוקים. גם תסתכל על שוק המכירות האמריקאי. תסתכל על ה- Top Ten אצלנו ואצלם, ותראה שהשוק האמריקאי הוא הרבה יותר שמרני מהשוק הישראלי. גם תראה מה קורה עם מצעד המכירות האנגלי, על כל הדברים המזעזעים שקורים שם, ושירים שנעלמים אחרי שנייה. המוסיקה הישראלית מתחילה למצוא את הקול שלה, ולא להתבייש להיות ישראלית. אני לא יודע איפה הארץ הזאת שנקראת 'חו"ל'. אני אישית ביקרתי בעולם, אבל לא הייתי בחו"ל".

הפוך על הפוך / איך הוא מנגן, לעזאזל?

המיתרים בגיטרה מסודרים מהמיתר הנמוך לגבוה, כשהנמוך הוא המיתר העליון ביותר, ולכל מיתר יש מספר. בספרי לימוד ונגינה מתייחסים למספרם של המיתרים כשרוצים ללמד אקורדים או מהלכים שונים. רוב הנגנים הינם ימניים והם פורטים ביד ימין, ולוחצים על המיתרים ביד השמאלית.

יזהר אשדות הוא שמאלי, וככזה הוא מנגן על גיטרה הפוכה. אך בניגוד לנגנים שמאליים אחרים, הוא לא השכיל להפוך את המיתרים, אלא פשוט לנגן הפוך. כך יוצא שהמיתר העליון אצלו, הוא בעצם התחתון. דן תורן, לדוגמא, גם מנגן בגיטרה שמאלית, אך הוא השכיל להפוך את המיתרים ולנגן בצורה קונבנציונאלית. "התחלתי לנגן בגיל 11" מספר יזהר, "ומצאתי גיטרה שהייתה בבית. גם לא היו בה את כל המיתרים. היא הייתה גיטרה ימנית, אז פשוט הפכתי אותה והתחלתי לנגן. הלכתי למורה לנגינה שביקש ממני להפוך את הגיטרה, ושאנגן כמו ימני. עשיתי כפי שהוא ביקש, אבל אז הייתי בא הביתה והופך חזרה.

"אחרי זה עברתי למורה אחר, שאמר שאין לו בעיה שאני אנגן הפוך, רק שאהפוך את המיתרים. כמובן שזה לא עזר והתרגלתי לנגן ככה. עם הזמן פיתחתי טכניקה עצמאית, אבל עדיין יש דברים שקשה לי לעשות, כמו פריטות בסיסיות, למשל, של אגודל ואצבעות. אבל אני לא היחיד, יש עוד שניים או שלושה כמוני בארץ" הוא מוסיף בחיוך. "אני עובד עם המון ימניים ואין לי בעיה לעבוד איתם. אבל האמת, כשאני רואה גיטריסט שמאלי שכן הפך את המיתרים, קשה לי לפעמים להבין מה הוא מנגן".