BETA

19.10.2006

05:30

עודכן:

שדה העזבון

סלינג'ר מקודד את הזכרון עם ארס ואהבה ב"הגביהו את קורת הגג, נגרים"

"היה פעם מבקר מוזיקה גדול, בר-סמכא נודע בוולפגנג אמדיאוס מוצרט. בתו הקטנה למדה בבית הספר הציבורי 9, שם היתה חברה ב"מועדון המוזיקלי" ואוהב המוזיקה הגדול הזה התעצבן מאוד כשיום אחד היא חזרה הביתה עם אחת מחברותיה כדי להתאמן במחרוזת משירי אירווינג ברלין והרולד ארלן וג'רום קרן ואנשים כאלה. למה שהילדים לא ישירו ליד פשוט וקטן של שוברט במקום כל ה"זבל" הזה? הוא הלך אפוא למנהל בית הספר ועשה מזה עניין גדול. המנהל התרשם מאוד מטיעוניו של אדם נכבד כל כך והסכים להחטיף מנה רצינית למורה להדרכה מוזיקלית, גברת זקנה מאוד. אוהב המוזיקה הגדול יצא מהמשרד במצב רוח מרומם. בדרכו הביתה הוא חשב על הטיעונים המבריקים שהעלה בחדר המנהל והתרוממות רוחו גדה וגדלה חזהו התרחב. צעדיו הוחשו. הוא התחיל לשרוק לעצמו נעימה קטנה. הנעימה היתה 'ק-ק-ק-קייטי'." ("הגביהו את קורת הגג, נגרים", עמ' 129)

בסיפור הקצרצר שלעיל, אותו שולח סימור גלאס אל אחיו הסופר באדי כהערת ביקורת על כתב היד ששלח לו לעיון, יש בעצם את תמצית היצירה הסלינג'רית. סלינג'ר מושך את המכנסיים המהודרים מעל הישבנים המהודרים, ומראה את האמת במערומיה הלא מושכים. אם אפשר היה לגזור מן העשייה הזו פועל, הרי שסלינג'ר לאורך כל כתיבתו (הקצרה, קצרה מדי), "ממַכנֵס" את יצירי דמיונו ודרך כך, גם את קוראיו - מכריח אותם להתעמת עם עצמם, כיעורם, יופיים ואנושיותם.

לאורך שלושת ספרי הסיפורים של סלינג'ר: "לאסמה באהבה ובסאוב / 9 סיפורים", "פראני וזואי" ו"הגביהו את קורת הגג, נגרים", יוצר סאלינג'ר פסיפס שבור וחסר של משפחת גלאס. ב"יום נפלא לדגי בננה", הסיפור הפותח את "לאסמה באהבה ובסאוב" (והראשון שפירסם אי פעם), אנו מכירים בחטף את דמותו של סימור גלאס, המתאבד בירייה בזמן חופשה רומנטית עם אשתו. דמויות נוספות מששת אחיו הנוספים, מבליחות בסיפורים אחרים. "פראני וזואי" מוקדשים לשני האחים הצעירים ביותר במשפחת גלאס, ו"הגביהו את קורת הגג, נגרים", הוא נסיונו הספרותי של באדי גלאס, אחיו הסופר, לשרטט את דיוקנו של סימור, האח הבכור והנערץ שהתאבד.

הנסיון לייצר קפסולת זיכרון, מתואר בספרות העולם שוב ושוב כנסיון נואל, רעיון שנועד לכישלון, ובכל זאת, אי אפשר שלא לנסותו. שני הסיפורים שמרכיבים את הספר: "הרימו את קורת הגג, נגרים", ו"סימור: הקדמה", הם פעולת קידוד זיכרון מצחיקה, ארסית, אוהבת ומיוסרת של מי שאין לו ברירה אלא לתעד, ועם זאת, יודע שכל צעד נוסף מכשיל אותו. הפעולה הכל כך אוניברסאלית הזו שאנו מגלמים בכתיבה, בצילום, בייבוש פרחים ובהדבקה בספרי זכרונות, היא בסיס הטרגדיה של המספר ושלנו.

התרגום המחודש של קובי מידן ל"הגביהו את קורת הגג, נגרים", נשאר צמוד לאנגלית האמריקנית הפשוטה של סאלינג'ר, וממריא כשהיא ממריאה לפיוטיות, אך בלי התייפייפות יתרה. עיקר השמחה היא על מיקוד תשומת הלב אל הספר הנפלא הזה, שנעלם ממדפי החנויות וניתן היה להשיגו כמעט רק בחנויות יד שנייה, בתרגומו הראשון על ידי רחל פן.

מיתוסים, שמועות ורכילויות - נכונות או לא, נצמדו לדמותו האניגמטית והמתבודדת של סלינג'ר.אבל אין שום צורך בהם כדי לעבות את החוויה שבקריאת שלושת קובצי הסיפורים שלו, שכדאי אולי להתייחס אליהם כאל סוג של טרילוגיה שבזוויות מסוימות שלה, מנסה לפענח את הגנום המשפחתי המורכב של משפחת גלאס.

למרות שחווית הקריאה נגישה פחות מ"התפסן בשדה השיפון", ספרו המיתולוגי, היא לא פחות מחובה לכל אדם כותב, ומומלצת עד מאוד לכל אדם קורא.

"הגביהו את קורת הגג, נגרים"/ ג'יי.די. סלינג'ר, הוצאת מחברות לספרות 2006. 175 עמ' 74 ש"ח