BETA

21.08.2016

21:53

עודכן:

המחפשים
המחפשים,
יח"צ

עדיין מתוקים - הסרצ'רס כובשים את היכל התרבות

אמש( מוצ"ש) הופיעה להקת "המחפשים", מהבולטות שבלהקות הפופ בשנות ה-60, בהיכל התרבות בתל אביב ,כחמישים שנה מאז הופיעה בארץ הקודש לאחרונה, וניסתה לשחזר את קסם הנעורים. סיקור הופעה.

שנות ה-60 היו ללא ספק במוסיקה הפופולארית השנים של להקות הקצב האנגליות במה שכונה "הפלישה הבריטית": התסרוקות, הפרפורמנס, החליפות האחידות, תדמית "הילדים הטובים" והמוסיקה שנתבססה על שורשי הרוקנרול של שנות ה-50 עיצבה פסקול של דורות. נושאי הבשורה הבולטים של אותה מהפכה מוסיקלית תרבותית היו הביטלס והרולינג סטונס, אולם לצידם פעלו כמה וכמה להקות פופ יותר "עדינות" שזכו להצלחה ברחבי תבל דוגמת "גרי והפוסעים", "חמישיית דייב קלארק", "האנימלס" ולהקת "המחפשים" ( The Searchers).

 

להקת ה-Searchers נחשבה לאחת מלהקות הפופ הבולטות במחצית הראשונה של שנות ה-60 עם להיטי פופ מתקתקים כ-Sweets For My Sweet, Love Potion Number 9, Needles And Pins, Bumble Bee, Sugar And Spice שאין תכנית נוסטלגיה שאינה משמיעה אותם דרך קבע.

הלהקה קמה בשנת 1959, תחילה כלהקת סקיפל, ובשנת 1962, עם הצלחת הביטלס הראשונית, החלה לשנות סגנונה ליותר רוק פופי ופרצה לתודעה הקולקטיבית עם Sweets For My Sweet ( או "מתוקים למתוקתי" כפי שדן כנר נהג לומר ב"צפיחית בדבש") שפתח את הצוהר לשרשרת להיטים שנמשכו עד אמצע 1965. לאחר מכן, עם כניסת המוסיקה הפסיכודלית יותר, סגנונה של הלהקה נשמע מיושן ועל אף שלא חדלה מלהקליט שירים, הפופולאריות שלה דעכה ומאז ועד היום מופיעה, בגלגולים שונים כמובן, עם להיטיה הישנים והמוכרים כמופע נוסטלגי.

 

אמש (מוצאי שבת) הופיעה הלהקה בהיכל התרבות בתל אביב (ההופעה הועברה בשידור חי ברדיו 88FM), לאחר שהופיעה כבר בישראל בשנת 1965 ובשנת 1967, ועבורי אישית זו הייתה סגירת מעגל, שכן לפני כשנה וחצי ראיינתי את חברי הלהקה ברדיו 103FM והם סיפרו כי מאד רוצים לחזור להופיע בישראל אחרי 50 שנה אך אין מי שירים את הכפפה, עד אמש כשזה באמת קרה. קהל היעד שהגיע להופעה היה ברובו בשכבת ה-60 פלוס, כאלה שהיו בגיל העשרה כשהלהקה הנפיקה להיטים למצעדי הפזמונים והגיעו בתקווה לאחוז עוד פיסה מנעוריהם האבודים ומימים שלעד לא ישובו.

 

המופע החל בדיוק כמתוכנן בשעה 21:00 כשחברי הלהקה: ג'ון מקנלי (מייסד הלהקה במתכונתה המקורית), פרנק אלן (חבר בלהקה משנת 1964) , ספנסר ג'יימס (סולן הלהקה שהרשים ביכולותיו הווקאליות וחבר בלהקה משנת 1986) וסקוט אוטווי (מתופף הלהקה משנת 2010), הגיעו לבושים חליפות אחידות כשאפילו ההעמדה שלהם הייתה בסגנון של להקות הקצב של פעם: שלושה נגנים בפרונט ומתופף במרכז מאחור.

 

 

הסרצ'רז בהופעה
 

הסרצ'רז בהופעה(דודי פטימר)

 

הלהקה פתחה את המופע עם הלהיט האלמותי והמוכר ביותר שלה - Sweets For My Sweet כשהקהל שר בהתלהבות יתרה, ולאחר מכן המשיכה במחרוזת All My Sorrows ו-Where Have All The Flowers Gone וקאבר ל-Mr. Tambourine Man כמחווה ללהקת הבירדס (שבהמשך ההופעה יתברר כי הושפעה מהסרצ'רס).

בסיסט הלהקה פרנק אלן היה זה שנשא את דברי הקישור בחן, הומור, כמעין מופע סטנד אפ ולאורך כל ההופעה צחק בהומור עצמי על כך כי חברי הלהקה הם זקנים ולמעשה גרם להרבה צחוק בקרב הקהל, מה שהוסיף המון טעם ופלפל למופע מלבד השירים. כמו כן, אלן הדגיש כי הלהקה מנגנת Live וכי האפקטים הינם מהגיטרה המיוחדת של ספנסר ג'יימס (שהדגים זאת), אולי כפייט להדים שעוררה סיה בהופעתה בישראל בשבוע שעבר.

 

לאורך המופע, הלהקה ביצעה מיטב שיריה, אלו שזכו להצלחה דוגמת כמובן Love Potion Number 9, Sugar And Spice, Needles And Pins, When You Walk In The Room, Goodbye My Love, Don't Throw Your Love Away, לצד אלו שלא זכו להצלחה אך עדיין מהווים מלודיות יפות והרמוניות המבוססות על טהרת הסרצ'רס כמו Saturday Night Out משנת 1964 או Somebody Told Me You Were Crying שהקליטה הלהקה בשנת 1988 לאלבומה Hungry Hearts.

 

מלבד שירים המזוהים עם הלהקה, ארבעת המופלאים דאגו לבצע גרסאות כיסוי כמחווה לאמנים אהובים עליהם כבאדי הולי ( Peggy Sue), רוי אורביסון ( Running Scared), דון גיבסון ( Sea Of Heartbreak), דל שאנון ( Runaway) וכמובן הלהקה שהסרצ'רס הדגישו לאורך המופע כי השפיעה עליה לאורך כל הקריירה ובזכותה היא קיימת - הביטלס. הלהקה ביצעה את My Bonnie (שהביטלס ביצעו בראשית דרכם עם הזמר טוני שרידן) ו-Twist And Shout.

המופע הסתיים עם מחרוזת חוזרת של כל להיטי הלהקה הגדולים שבוצעו לאורך ההופעה, שלב בו הקהל בחלקו עמד על הרגליים ונענע את הישבן.

 

לסיכום, המופע היה עשוי היטב, הלהקה הוכיחה כי לרוקנרול אין באמת גיל וכי עם שלושה גיטרות ותופים אפשר להחזיק ערב בן שעתיים בלי תזמורות גדולות או הפקה ראוותנית. המופע כלל כמה מהקלאסיקות הגדולות בפופ רוק הסיקסטיזי והצליח להחזיר לזמן קצר את הקהל המזדקן אל שנות נעוריו הקסומות. למיעוט הצעיר בקהל, המופע היה פשוט נדבך חשוב בלמידת התפתחות הפופ רוק העולמי.