BETA

16.12.2010

20:34

עודכן:

מורשת פקמן • מה חשבנו על "טרון: המורשת"?

"טרון: המורשת" נופל קורבן לעלילה סבוכה, סיפור דל ודמויות בעובי פיקסל, ורק העיצוב המהמם וג'ף ברידג'ס מצליחים להציל אותו מחורבן מוחלט

28 שנים ומהפכת מידע אחת אחרי צאתו של הסרט המקורי, "טרון: המורשת" מבקש לרשת את מקומו של סרט המדע הבדיוני הראשון שעשה שימוש באנימציה ממוחשבת. מי שזכה לראות וליהנות מהסרט המקורי, שנכשל בצאתו לאקרנים אבל זכה לעדנה בעידן ה-VHS של ילדי שנות השמונים, יתקשה שלא להתאכזב מההמשך. נוסטלגיה וזיכרונות ילדות מתוקים, לא משנה עד כמה הם מנותקים מהמציאות העגומה של איכות סרט דיסני מ-1982, תמיד יכריעו את הכף לטובת העבר. מי שלא ראה את המקור, ומשחורר מהנטל הנוסטלגי, בוודאי ייפול בשבי העיצוב המרהיב ופס הקול המוצלח של הסרט, אבל סביר להניח שגם הוא יתקשה להתעלם מהחלל הגדול שפעור בתחום העלילה, הסיפור והדמויות.

גיבור "טרון: המורשת" הוא סאם פלין (גארט הדלונד), בגיל 27, היורש המרכזי של ענקית תוכנה דמוית מיקרוסופט. אביו, קווין פלין (ג'ף ברידג'ס), הפך לנעדר כשבנו היה ילד, ובבגרותו סאם מבלה את עיקר זמנו ברכיבה על אופנוע ובפריצה למשרדי ולשרתי החברה שאותה הוא אמור לנהל, על מנת להביך את חבר הנאמנים השמרן. שותפו הוותיק של אביו מגלה לסאם שנשלחה לו הודעת ביפר מסתורית ממשרדו העתיק והנטוש של האב, וכאשר סאם מגיע לשם הוא מפעיל בטעות את המכשיר שגרם להיעדרותו של אביו, ונשאב גם הוא לעולם וירטואלי מקביל המתקיים בתוך קרבי המחשב.

 

העולם המקביל מאוכלס ב"תוכנות" דמויות אדם, שעוצרות את סאם עם הגיעו ושולחות אותו להילחם בקרבות לחיים-או-למוות מול עבריינים אחרים בזירת גלדיאטורים בה משחקי מחשב הופכים אמיתיים. במהרה הוא מגלה שהעולם נשלט על ידי תוכנה-תאומה שאביו יצר בדמות עצמו, המבקשת להשליט משטר סדר פאשיסטי על העולם המקביל, וגם כי יש באותו עולם תוכנות נשיות שנראות לא רע בכלל בחליפת גוף הדוקה (אוליביה ויילד).

דאפט פאנק מנגנים בסרט שלי

למרות (ואולי בגלל) תיאורה הסבוך של העלילה, הסיפור דל ומיושן באופיו, והדמויות בעובי פיקסל. ידה הכבדה של חברת דיסני מורגשת בשימוש בבדיחות ילדותיות, ובחשש לתת לסרט להגיע למקומות מסוכנים (אך מעניינים) מבחינה מוסרית או פילוסופית. ליהוקו של גארט הדלונד, שחקן אלמוני וסתמי, לתפקיד הגיבור מזכיר את בחירתו של ג'ורג' לוקאס בהיידן כריסטנסן האנמי להמשכי "מלחמת הכוכבים" שלו.

 

עם זאת, שלושה אלמנטים מצילים את הסרט מכישלון מוחלט: העיצוב, הפסקול וה-Dude. הסרט מעוצב להפליא, ובניגוד לסיפור ולעלילה, העיצוב מצליח לקחת את הרעיון המקורי של שנות השמונים כמה צעדים קדימה, אל חזית שנות האלפיים. אותם אלמנטים שהלהיבו בסרט המקורי מקבלים מימד נוסף (פשוטו כמשמעו, הסרט מוקרן בתלת-מימד), ומוצגים בעומק ועושר של צבע וצורה כמעט אבסטרקטיים. יש משהו כמעט אוונגארדי בעיצוב העולם הוירטואלי האלטרנטיבי בקווים פשוטים, ובמשטחי צבע אחידים ובוהקים. את העיצוב מלווה פסקול עשיר וכמעט בלתי-פוסק של דאפט פאנק, שאף מופיעים בהופעת אורח בסרט כתקליטנים של מועדון בעולם התוכנה.

אפקט ברידג'ס

הגורם השלישי שנותן לסרט מעט יותר עומק הוא ג'ף ברידג'ס, שחקן שכנראה יצליח להבריק גם יאלץ להקריא ספר טלפונים. נוכחותו הכריזמטית והעשירה מחפה על דלות הופעתו של כוכב הסרט, ומעניקה עוד כמה ג'יגה של אבק כוכבים למערכת. ברידג'ס משחק בתפקיד כפול, של מנהיג התוכנה הרשע ושל אביו המקורי של הגיבור, המאמץ פילוספית זן של חוסר-פעולה (שמזכירה באופן חשוד את פילוסופיית החיים של ה-Dude ליבובסקי). נוכחותו הקולית מצליחה להציל לא רק את העולם הווירטואלי מחורבן מוחלט, אלא גם את הסרט.