BETA

07.12.2010

14:20

עודכן:

צ'כים, הם בכל מקום • ביקורת: "האיש שידע לעופף"

"האיש שידע לעופף", הוצאה מחודשת לספר הסיפורים של קארל צ'אפק, הוא הזדמנות מחודשת לפגוש את גדול הסופרים הצ'כים, בלי תחרות. פאר פרידמן מעופף על עצמו

לא מן הנמנע שרבים מאוהדיו הוותיקים-יותר של קארֶל צ'אפק בישראל גילו אותו לראשונה בזכות המבחר הקטן שערך המתרגם דב קווסטלר בשנת 1977, ושראה אז אור בהוצאת דביר. עכשיו, ללא ספק בשל הרנסנס הצ'אפקי המבורך שבא לישראל, וששיאו עד כה בתרגום הנפלא של רות בונדי ל"שנת הגנן" (בבל, 2010), זוכה הספר הזה - שמזמן קשה להשיגו אף בחנויות הספרים המשומשים - להדפסה מחודשת בתרגום שעבר רענון מסוים. טוב מאוד.

הסיפורים שבקובץ נבחרו מתוך שני הקבצים המפורסמים ביותר של צ'אפק - "סיפורים מכיס אחד" ו"סיפורים מהכיס השני" - שסיפורים מתוכם תורגמו לעברית כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, ומאז שוב כמעט מדי עשור; מתוך "ספר האפוקריפים", שמתורגם לעברית במלואו בימים האלה; ומתוך קובץ שנאסף אחרי מות המחבר, ושנקרא בצ'כית "פרוזה קטנה". הקבצים הללו מקיפים את רוב שנות יצירתו הבשלה של צ'אפק, שכל שנות כתיבתו עשרים ואחת שנה.

פגישה מחודשת עם תרגום קווסטלר היא מפגש נעים עם כמה מסיפוריו של צ'אפק, אבל היא מזכירה גם שבסופו של דבר מדובר בתרגום לא רע בכלל. הוא נשתייר בזיכרון כמלא פאתוס, אבל בעצם הוא מצליח (בדרך כלל) להעביר די בנאמנות את הטון השקוף, היומיומי, המרומז, של הטקסטים המקוריים: לצ'אפק אין דבר וחצי דבר עם פאתוס, ודאי לא בסיפוריו הקצרים. הקורא העברי כמובן אינו יכול להיות ער לעניינים כאלה, כשם שאין הוא ער לקלקולים שנעשו בעשורים האחרונים בספרים שתורגמו לעברית מצ'כית, ושעוד ייעשו גם בעתיד בצ'אפק. קווסטלר עצמו - ששפת אמו, אגב, היתה סלובקית ולא צ'כית - כבר זרע בתרגומיו מצ'כית כמה קלקולים מזדמנים שמי שאינו דובר את שפת המקור לא יעמוד עליהם לעולם, אבל דווקא תרגומו לצ'אפק הוא, כאמור, יעיל בהחלט.

 

הסיפור הקצר שימש את צ'אפק פעמים רבות לבחינה מרוכזת ותמציתית של נושאים שבחינה ארוכה יותר שלהם (אם כי לא בהכרח מורכבת יותר) אפשר למצוא ברומאנים שלו. לצד שאלת הידע והידיעה האנושית - אולי התמה המרכזית ביותר ביצירתו של צ'אפק - מציגים הסיפורים האלה עוד שתי תמות מרכזיות: את שאלת מקומו של הזולת בחיי האדם, ואת הספק בדבר עליונותו של האדם על פני שאר היצורים בעולם.

סיפורים מהכיס האחורי

רובם המכריע של הסיפורים מציג את שאלת הידע והידיעה האופיינית כל כך ליצירתו של צ'אפק בכללותה: מה - והאם בכלל - אפשר לדעת? ראו את הסיפור המבריק בדבר המנצח קאלינה, שהגיע ללונדון מבלי שתהייה על לשונו מלה באנגלית, ובכל זאת הוא משוכנע שהיה עֵד לשיחה שבה תוכנן רצח: הוא יודע זאת על פי טון הדברים שנאמרו, שהרי בטונים ובצלילים הוא מבין טוב מכולם. צ'אפק משכיל לאפשר כאן לקורא הן פקפוק בדבריו של קאלינה, הן אמונה שלמה בצדקתם.

 

או הסיפור המוכר כל-כך - בוודאי אחד מחמשת הטקסטים המוכרים ביותר של צ'אפק - שעניינו עקבות שנותרו בשלג ומסתיימות בבת אחת. הסיפור הזה הוא אולי פסגת החשיבה הצ'אפקית על היעדר היכולת לדעת. קראו את הסיפור הזה וראו בו כיצד דווקא איש החוק והסדר, השוטר שמוזעק אל העקבות כדי לעמוד על טיבן, מציע את ההשלמה עם אי-הידיעה כפתרון המספק היחידי: "לנו אין שמץ של מושג על מה שמתרחש. רק דברים מעטים אינם בגדר תעלומה. הסדר אינו תעלומה. הצדק אינו תעלומה. המשטרה אינה תעלומה. אבל כל אחד העובר ברחוב הוא תעלומה כיוון שאיננו יכולים לגעת בו... כל הפשעים ברורים... אותנו לא מעניין הפשע משום שיש בו תעלומה אלא משום שהוא מהווה עבירה. איננו רודפים את הנוכל מתוך סקרנות אינטלקטואלית". לקבל את התעלומה: צ'אפק הציע זאת ברצינות קרוב למאה שנה לפני האחים כהן בסרטם האחרון. אנחנו חיים במציאות שבה הלא-ייאמן פשוט ישנו. כל שאנו יכולים לעשות הוא להישיר אליו מבט. להבינו באמת - זאת לעולם לא נוכל.

 

רק על דבר אחד אי אפשר לסלוח לקווסטלר, המתרגם, וטוב שיידע על כך הקורא: במקור, ה"סיפורים מכיס שני" מסופרים על ידי קבוצת אנשים שיושבים בצוותא, ויש בהם, בסיפורים, ממד רכילותי או אסוציאטיבי. לכל סיפור יש על כן הקדמה קצרה, שקושרת אותו לסיפור שקדם לו. אבל אלה יותר מהקדמות סתם: הן כוללות מראש הערות על הדברים שיסופרו, ומעניקות ממד נוסף לסיפורים הקצרים, מכוונות את תשומת הלב אל עניינים שראוי לתת עליהם את הדעת. קווסטלר העלים מתרגומו את ההקדמות האלה. במובן זה, התרגום הזה הוא קצת מקולקל. חבל שבהוצאה לא טרחו להשקיע עוד מעט זמן ולתקן את שדורש תיקון. אבל זוהי טענה שולית יחסית בהשוואה לעונג שבקריאה חוזרת בסיפורים האלה, לפחות עד הצ'אפק הבא שמתרגש עלינו.

 

פאר פרידמן לומד במכון ללימודים צ'כיים באוניברסיטת קארְל בפראג