BETA

שנת השסע

בעוד שהמיינסטרים סופג לתוכו עוד ועוד פופ ים תיכוני שממלא אולמות באופן חסר תקדים, הרוק הישראלי שבר לתוך עצמו - ולחו"ל. עומר סנש מסכם שנה

הנה זה שוב קורה: מגיע איזה מועד שרירותי על ציר הזמן, במקרה שלנו - סופה של השנה העברית. פתאום כולם נזכרים שקיים גם קלנדר עברי, ונתקפים עוויתות בלתי רצוניות של סיכום. בתוך כל הרעש שמייצרים מעל אלף ומאה סינגלים חדשים שיצאו כאן באופן רשמי בתש"ע, ננסה להבין איפה אנחנו עומדים ולאן מכאן.

 

בהכללה אפשר לומר שבשנה שעברה ראינו הרבה התחלות, ומגוון סגנוני גדול יחסית: פגשנו את אקסום וכהן@מושון בגרוב, את אמיר דדון שניסה להרעיש, ואת סוכריית הפופ אמילי קרפל שהצליחה, בגיבוי אסף אמדורסקי להישמע מסוגננת אבל עדיין להישאר קליטה. השנה, לעומת זאת, אנחנו רואים הצלחות גדולות, סינגלים שהופכים לטירוף, בעיקר בפופ, ובעיקר בזה שפונה מזרחה.  

הטרנדים שראינו בשנים קודמות הקצינו. אפשר לראות את זה בבירור במהפכה העממית שעוברת על המדיה: החיקוי הטלויזיוני של אליקו, כיבושו של מעוז התחכום הרדיופוני האחרון - 102 אף אמ, וכמובן הגלגול שעבר ערוץ 24 - מסמנים כולם את השינוי הזה. כוכב נולד כבר מזמן כאן והפופ כבר לא מתבייש להתקיים.

היכל התרבוש

הם כבר לא צריכים לטעון לקיפוח, לנופף בסיפור חיים קשה, או לתפוס את משבצת הביזאר בערוץ ביפ - הם כאן והם מצליחים. והם בעיקר הפסיקו להתבייש בזה: הדור החדש של הזמרים הים תיכוניים יודע לשווק ולמתג את עצמו, להעסיק את צבא היחצנים ולתפוס נישה: שלומי סרנגה הוא המתוחכם, ליאור נרקיס הזוהר, דודו אהרון עממי. גם הטהרנים שבייקים יודעים היום לזמזם את אחד הפזמונים הגדולים של השנה: בחנו את עצמכם - איך הולכים "ערב טוב לך", "תגידו לה שיש"? הנה, אתם רואים, עם האירוניה או בלעדיה - השיר תפס אתכם.

 

גל ההצלחה הזה נמצא בעיצומו, ואנו מתחילים לשמוע את החששות מהיום שאחרי - מהרוויה שבוודאי תגיע בעקבות חשיפת היתר הזו, שלאחריה ככל הנראה כל העסק יצטמק ויחזור לתפוס את מקומו ההגיוני בפסיפס המוסיקה הישראלית. מנכ"ל אחת התחנות האזוריות, דווקא מאלו שדואגות לקדם מוסיקה ים תיכונית, סיפר לי לא מזמן שהוא מרגיש את זה: הם הפסיקו להתאמץ, הוא אומר, ההצלחה כבר באה להם בקלות, ורמת המילים והלחנים בהתאם. הטרנד הזה יחלוף.

אזור התעשייה

גם בממלכת הפלייליסט הכל נהדר, תודה ששאלתם. התחנה הצבאית ממשיכה להתנגן בכל משרד בישראל, ולאפשר לנהג הישראלי לעקוף מימין בנחת. גלעד שגב ממשיך לייצר שירים שבאופן פרדוקסלי חורכים לחלוטין את הרדיו, אבל נשכחים כלעומת שבאו בשניה שאחרי. במקרה זה - הדואט עם דין דין אביב, שכיכב בכל חתונה ישראלית השנה.

 

במובן מסויים אפשר לומר שנפטרנו מהרכבי ביניים משעממים כמו סינרגיה ולא נתקלנו בשירים בולטים של אבני הבניין: ריטה, או שלמה ארצי - אפילו מעברי לידר ואסף אמדורסקי לא שמענו לאחרונה. ומצד שני, לא נחשפנו לאף שם גדול חדש. נותרנו עם הדור הצעיר של השמות המוכרים, שהמשיך ותיחזק את הפלייליסט בצורה סבירה-עד-נאה: לעורכי הרדיו לא חסרו השנה שירים, אם כי אף אחד מהם לא הפך להיות להיט ענק באמת.

מהשוליים החוצה

האינדי הישראלי לא ניפק השנה הצלחות תקשורתיות גדולות. אולי אמני השוליים, כאמור, וויתרו על התענוג המפוקפק שבלככב באותה רשימת שידור לצד רוני דלומי. קילוחים קטנים של איכות דלפו לזרם המרכזי: אסף אבידן, שעד לא מזמן ענה על ההגדרה המילונית של אינדי, בהיותו לא-חתום באף חברה, נכנס לתודעה והגניב לרדיו כמה שירים מקסימים, להקת הפאנק הישראלית יוסלס איי.די (שעושה חיל בעולם, בעיקר במזרח הרחוק) שיתפה פעולה עם מוקי וקרן פלס והחטיאה לחלוטין את המטרה מכל בחינה, למרות התקשורת המפרגנת.

 

הרבה מהאמנים האלה פשוט קמים, אורזים את המגברים ויוצאים להסתובב בעולם ולחפש אוהדים חדשים. ההופעות משולחות הרסן של המונוטוניקס, למשל, כיכבו בפיסטיבלי רוק ברחבי העולם, קרוסלה (הרכבהּ של תמר אפק, ממארגני פסטיבל "חוצמזה") יצאו לטור מכובד, כמו גם טי-וי בודהאס\לבנון, של איש השוליים הפעלתני יובל הרינג. מסתמן שבעולם אוהבים את הרעש מוכה הטירוף שמתבשל בלהט הקיץ התל אביבי ומתפרץ על פני מיטב במות העולם, ואת הפיכחון המזרח תיכוני מלא הסטייל שמשדרים הרכבים כמו הבלקן ביט בוקס. שוק התקשורת הישראלי קטן וסוער ושמרני מכדי לפרגן, שלא לומר - להכיל את האנרגיות הללו.

אנחנו מחכים לאיזון, לשלב הבא באבולוציה של הפופ הישראלי, שהיה השנה השנה כה חסר בושה וצעקני. החיוּת הזו של התעשיה מרעננת ומשמחת, אבל בשנה הבאה אנחנו מקווים לקצת יותר עידון וטעם. נשמח לשמוע את דניאלה ספקטור מגיעה למימדי ההפקה של רונה קינן, את אמילי קרפל מוציאה עוד אלבום אלקטרו-פופ מעולה ורלוונטי, את הדג נחש שוברים חזק לכיוון פוליטי, לא משנה איזה, אבל בעוצמה שתגרום להם להיבעט מהקונצנזוס ולהגיד משהו באמת, אולי אפילו את כהן ומושן מארחים את הביסטי-בויז לאלבום סשנים חיים. ובאופן כללי נשמח לעוד דם ויצרים. זה נותן הרגשה, אולי אשליה, שיש משקל סגולי לכל מה שקורה פה. שנה טובה.