BETA

25.08.2010

05:30

עודכן:

אהרון בתור

זו לא אינטגרציה, זה כיסוי תחת. עומר סנש יודע ש"מילים פשוטות", האלבום החדש של דודו אהרון הוא לא "פופ ים תיכוני", אלא עוד אוסף להיטים לרדיו לב המדינה

בכל מערכת עיתון, בכל תקליטיה הולכת ונערמת גבעה קטנה מהדבר הזה. תחנות הרדיו מוצפות בסינגלים עם בס"ד קטן בפינה, ותצלום סטודיו של איזה אחד, בחור פשוט כזה או אחר. ברוב המקרים הם מגיעים לארגז קרטון ליד הפח. העובדים והאורחים נוברים בו, מחפשים הפתעות. זו בהחלט תופעה. במקרה הטוב הם נשלחים לאיזה ארכיון. שרק לא יגידו שאנחנו זורקים סינגלים של מוסיקה מזרחית. הם נעלבים מהר, אלה.

השירים הרי תמיד עוסקים בנושא אחד, (הלכת ממני, זה כואב. חזרת אלי, סבבה, אבל אני קצת חושש כי החלפת מבטים עם ההוא) וכשמנסים לבחון יותר לעומק, מגלים שהאמת נמצאת בפרטים: בעטיפה, במראה, בגישה, בדברים הקטנים שנעשו בחוסר-כוונה. וכמו שהשכילה ענבל פרלמוטר לומר "כי זה הסטייל \ זה לא המה אלא האיך".

 

אז אני תוהה מה העניין עם המוסיקה המזרחית, או בשמה המכובס בפוליטיקלי קורקט - "ים תיכונית". למה זה תמיד אותו שטאנץ? אולי הבעיה בכלל אצלי, שמביט מבחוץ, לא מודע לדקויות. אני תוהה למה אי אפשר למצוא מוסיקה ים תיכונית שמנסה להיות קצת יותר מתקדמת (דיקלה לא נחשבת, היא פשוט לא מעניינת, אבל סחתיין על היומרה) ולמה אותו סטודיו מעצב את עטיפות כל הסינגלים, כבר שנים, בכזה חוסר מודעות לטעם ולאופנה. למה הלבנט-פופ הזה תמיד ממחזר את עצמו? ומה הסיפור עם משקפי הטייסים וכל הבלינג? הרי כולכם מגיעים בעצם מהאינדי - התחלתם לסלסל בבית הכנסת, שמעתם את זהר בבית, או אולי אפילו את אום כולתום, חלקכם גם את דיפ פרפל, וחלמתם ורציתם גם. אז למה אתם כולכם מסיימים חנוטים באותה חליפה, באותה תסרוקת?

הגברים של שדרות הר ציון

טוב, זאת המוזיקה שקובעי המדיניות, קופירייטרים ובכלל סוכני הטעם שלכם בטוחים שעובדת. הסלוגן של ביסלי הסתלסל לו, בפרסומת של הבנק אפשר לשמוע עוּד וכינורות מייללים. בכל חתונה מגיע השלב הזה, בו מתחיל ה-"ערב טוב לך". זו המוסיקה השלטת היום. זהו הלך הרוחות. אבל ממה היא מורכבת, ומה הטעם שמנחה את כל העסק? לאן הם שואפים, כמו מי הם רוצים להישמע? האם גל הצלחה של המוזיקה הים תיכונית הוא הוא הביטוי המיוחל של האינטגרציה? האם אחרי הגמוניה אשכנזית רבת שנים, ששמרה על משוא פנים ייקי, דאגה למראית עין מהוגנת ומערבית בהדירה מהשיח קולות מסויימים על פי הפיגמנטציה של בעליהם, זה סוף סוף מגיע? זהו, ערבי זה כבר לא רק סוג של סלט, או שם קוד לאויב, אלא גם מקור השראה: ישראל מתמזגת עם הסביבה. מקבלת עליה את עול החום המזרח תיכוני הלוהט. האם החיות המזרחית פרצה והמיסה את הקור האירופאי?

 

לא. לישראל יש עוד שיעורי בית לעשות. לא תועיל הפרסומת לעראק הפופולרי שמתארת גבר ממוצא אירופאי בעל שפם-מברשת, או העובדה שבית הקפה החדש שנפתח בפלורנטין מעוצב בסגנון סבנטיז אלג'יראי. לא יועילו בום פם והסרף המזרח תיכוני שלהם, או השעטנז המהנה של הבלקן ביט בוקס. כבר בסבנטיז משפחת בנדאלי הלבנונית שילבה בין מזרח ומערב, בין חפלה ערבית לרוק פסיכדלי ועשתה את זה ברגישות רבה בהרבה מתאונת הרכבת התרבותית שמתרחשת פה.

תשאלו את דודו: "מי אתה?"

מתוך השטאנץ נברור וניקח לדוגמא זמר מוכר, אבל לא ממפלצות הרייטינג - נבחר את האלבום החדש, השלישי, של דודו אהרון. "מילים פשוטות". הוא זכה להכרה בעיקר בזכות "הכל זה מלמעלה", שנעשה ללהיט גדול, והגיע גם לרדיו המיינסטרימי, ובאלבום הזה בולט "תגידו לה", שהפך להמנון חיילים בלתי מעורער. בתצלום העטיפה אפשר למצוא את משקפי השמש ושאר האיבזור המתבקש, וההתנגשות הזו בין המראה המעט מרושל, יומיומי של דודו לפוטושופ המלאכותי שמלטש אותו עד ברק, בין הפונט המעוצב לעמידה הפשוטה, המעט ביישנית שלו על עטיפת הדיסק מחזירה אותנו לשאלה - מה הוא אומר בעצם, חוץ מ"הנה אני, על עטיפה של דיסק. בדיסק יש שירים". דודו הוא בחור צנוע. הוא רחוק מהגבות המרוטות. דווקא כאן צורם המחסור באמירה אישית. מרוב השתפכות מילולית, אנחנו לא יודעים מיהו בעצם דודו אהרון.

שיר הנושא, שגם פותח את האלבום, "מילים פשוטות" הוא שיר פופ לכל דבר, אבל כבר בשיר השני משתלב המקצב הים תיכוני, ודודו אהרון ממריא לשירת הפזמונים המוכרת שלו, בשירים שמתוכננים לעבוד בהופעות גדולות. ההפקה באלבום מגוונת ומקצועית, כל שיר באלבום מתחיל בגיוון הפקתי מעניין יחסית - אפשר אפילו למצוא נגיעות אלקטרוניות, כאשר הכיוון הכללי הוא כמובן, דאנס. בגיל 25, ואחרי הופעה בהיכל התרבות, באלבום השלישי של דודו אהרון מנגנים גדולי המוזיקאים של הז'אנר - סינגולדה, אשר פדי ואחרים, והסאונד של האלבום - בהתאם.

 

דודו אהרון עדיין חנוט בתוך אותו סד סגנוני מדובר. והשירים נעלמים כלעומת שבאו. אם כי ב"תגידו לה" ו"הכל זה מלמעלה" בהחלט יש משהו שעובד, משהו קליט בצורה בלתי רגילה (קליט במידה שאייל גולן, אגב, לא הצליח לייצר זה שנים), משהו אפקטיבי מאד בפופיות שלו. מעניין לחשוב איך דודו אהרון היה נשמע אלמלא היה שומע אף לא זמר אחד אחר מחבריו לז'אנר מימיו, או אם היה נתקל במפיק מוסיקלי שאפתני באמת, משהו כמו המפגש בין יוני בלוך לשלומי סרנגה, רק מעניין. זהו אלבום פופ ישראלי-מזרחי מוצלח, אבל שוב, לא מודע לעצמו, מנסה שלא למתוח את גבולות הז'אנר. מספר שירים קליטים שעוטפים להיט אחד גדול. האלבום הוא רק תוספת: ההצלחה כבר נרשמה ברדיו לב המדינה, ביחידות צבאיות. עד שהמוזיקאים ותעשייני המוזיקה לא יצמיחו קצת יותר מודעות, ועד שהאנשים שחיים במקום הזה לא יחליטו אם הם משתלבים במרחב הזה או אונסים אותו, אנחנו נמשיך לבוסס בשומקום הזה. ככה זה נראה, וכך זה גם נשמע.