BETA

15.08.2010

17:03

עודכן:

הזוהר הסתמי

מבעד לאלבום השני של עלמה זהר מגיח לפעמים משהו פשוט ואותנטי, אבל רוב הזמן אנחנו נשארים בשמאלץ המוקפד והתפור היישר לרדיו

מאלבום הבכורה של עלמה זהר אנחנו זוכרים רק שירים בודדים. בעיקר את "אגו טריפ", שעורר הרבה וויכוחים במכונית - על הקול הלא רגיל שלה ועל הדרך שבה היא מטעימה מילים. אפשר להודות שזהו לכל הפחות שיר ייחודי. ההצלחה שלו לא היתה מקרית - היה לו סטייל. אחר כך הגיעו עוד להיטים: "שיר אהבה אינדיאני", שידע להתכתב באופן מדוייק עד-כדי-מדעי עם הגנום של גלגלצ, אולי בשל היותו נטול סאבטקסט לחלוטין, או אולי בזכות ההברקה הלירית חסרת התקדים "הלו, זה משה / תחליטי, או-ש, או-ש". המהדרין זוכרים גם את "עם הגב", שהיה שיר יפה (אם מתעלמים מהעובדה שהוא הושפע באופן בוטה ישירות ממאזי סטאר), וכמובן את "דע", שכבר לא פחד להתעסק בניו-אייג' פשטני מול הפרצוף שלנו.

 

השם עלמה זהר, אם כן, הוא מותג ישראלי מנצח. עם קשרי המשפחה הנכונים, להיטים גדולים ודיאלוג מדוייק עם גילאי ה-25 עד 35 של המיינסטרים הישראלי. מהאלבום החדש אנחנו שומעים ברדיו בעיקר את "התרגשתי לקראתך" אבל האם נוכל לתת לאלבום הזה ללוות אותנו ארבעים ושש דקות, שיר אחרי שיר? האם יש כאן אלבום, או גוש שומן עודף שמקיף שניים-שלושה להיטים?

ספוילר: זה גוש שומן

מיד עם פתיחת האלבום, ב"התרגשתי לקראתך" עולה בראשנו מילה אחת: "התבגרות". הצליל כאן פחות פלסטיקי מאשר באלבום הראשון, יותר נינוח, מלא ועשיר. בהתייחס לאלבומים ישראליים רבים, נרשמת כאן הצלחה בייצור אווירה. ישנה אחידות: מעיצוב העטיפה בצבעי אדמה ועץ ועד לצבע הצליל, ממנו נושבת אווירה רעננה של טבע. הקול של עלמה כאן יותר צלול, יותר קרוב. כשהיא שרה בקולה, שייחודו בפשטותו, "כמו שהים גואה בלי נשימה \ כמו שצמחים בוקעים לאור מאדמה \ התרגשתי לקראתך" זה עובד באופן אחר וחדש.

 

אפשר להניח, אגב, כי אם "התרגשתי לקראתך" היה הסינגל הראשון של עלמה אי פעם, הוא היה שוקע במצולות השיכחה. פשוט ויפה ככל שיהיה, הוא לא היה מצליח אלמלא הצלחת האלבום הראשון. הוא בהחלט לא להיט רדיו קלאסי. אבל זו תעודת עניות בעיקר לרדיו, ולא ליוצרת.

 

אנחנו ממשיכים הלאה, אל מעבר לסינגל: השיר השני באלבום, "בנגקוק", מפוגג באחת את הקסם. הוא לא מרגיש טבעי. הטקסט מפוזר. חוזרת ועולה ההרגשה של סנטימנט מאולץ, כזה שמשאיר אותך מחוץ לחוויה. "ממצרים", הוא שיר מחאה רלוונטי, המוחה נגד ציד המכשפות הנוכחי של המדינה, שנחושה להתעלל בעובדים זרים ופליטים. האיכויות הקוליות של עלמה שוב חמקמקות - היא נשמעת לפתע קרובה באופן מעורר פליאה לאתי אנקרי, לגלי עטרי. חבל שנינוחות היתר והמילים הקלישאתיות מכשילות את האפקטיביות של השיר, המחאה בו קלושה מדי. אחריו, עדיין במחוזות השמאלץ, "עבדים משוחררים" - מעין פרק המשך לסיפור מיגל מהאלבום הקודם.

ערוץ דיסקברי

הקו שנקטע עם תום השיר הראשון, כמו ממשיך בחמישי: המחווה לג'ורג' האריסון "תיזהר מהחושך" נשמעת מצוין. אחריו "מאוחר מדי", שמציג עבודת גיטרות מעניינת ומילים שעובדות. "כל מה שחי" הוא מסע סוחף מבחינה מוסיקלית. "אוניות", שנכתב ומבוצע בשיתוף עם גבע אלון, הוא שיר יפה.

 

במובנים מסויימים עלמה זהר אכן התבגרה. "שלושים ושלוש" הוא אלבום בהפקה באמת מעולה, מלאת נשמה (אולי קצת יותר מדי נשמה - דגימות הקול מהמזרח והאקפלה הסמי-אפריקנית מרגישות זרות לכאן). עם זאת הוא מגלם הבטחה לא ממומשת, הזדמנות שמפיקי האלבום החמיצו, בקול של עלמה עצמו - בדרך שבה הוא משנה את זהותו: ב"ממצרים" היא כמעט במגרש של הגדולות וב"התרגשתי לקראתך" היא עדינה ומינורית ומרגשת באופן ייחודי, אבל במרבית השירים היא שבה לסגנון המאנפף, הזחוח, שכמו באלבומה הקודם, ספוג באווירת המסעות בהודו, בסטלה הניו-אייגי'ת הישראלית המוכרת, (והפעם הוא, כאמור, גם נטול העוקץ שהפך את "אגו טריפ" ללהיט).

 

עלמה נעה ללא הרף בין הקטבים של גבע אלון לזה של מוש בן ארי. יש כאן שילוב מרגיז בין אוריינטליזם מטופש, חסר מודעות עצמית, ובין פולק-רוק יפה, מינורי ומופק היטב. מצד אחד אנחנו פוגשים את עלמה הרגישה והנבונה של "התרגשתי לקראתך", ובצד השני מחכה לנו שוב משה-או-ש. זה מרגיש בעיקר כמו לשמוע סיפורים ממסעות בהודו, שבוודאי היו מרגשים כשלעצמם, לנוכח הנוף הפראי, המפגשים ההזויים תחת השפעת סמים, אבל כאן, בסלון הישראלי הם הופכים טרחניים ובעיקר זרים.

 

עלמה זהר - "שלושים ושלוש" / התו השמיני