BETA

21.04.2010

04:19

עודכן:

רומן צ'כי

מה הופך את קארל צ'אפק, אולי גדול הכותבים בצ'כית, לאחד הסופרים הרלוונטיים ביותר למאה ה-21, יותר משבעים שנה לאחר מותו? פאר פרידמן משלם בצ'ק

כששאלו את אדמונד הילארי למה טיפס על האוורסט, הוא ענה: "כי הוא שם". זוהי גם התשובה הפשוטה ביותר לכל מי ששואל אותי מדוע אני חוקר ספרות צ'כית, אם כי נדמה לי שגם אלה שיוצרים אותה יעדיפו לחשוב עליה כעל גבעה ירוקה ולא כעל הר גבוה מדי, שמתים בו. התשובה האמיתית היא, שמדובר באחת הספרויות המרתקות ביותר, כר פורח של סגנונות והשפעות, אילוצים והמצאות, שמלבלב באמצע היבשת הכבדה מכולן, בשפה שאיש אינו מבין, ומדי פעם שולח לעולם הגדול שמסביב איזו בדיחה מוצלחת או התבוננות מלאת-תוגה בחיים האלה, האבסורדיים.

במובנים רבים, קארֶל צ'אפק (שנולד ב-1890 ומת בסך הכל 48 שנה מאוחר יותר) הוא נציג מושלם של הספרות הצ'כית. הוא התנסה כמעט בכל ז'אנר אפשרי, עירב ביצירה שלו פילוסופיה, סאטירה, פארודיה ופסטיש ובעיקר, הוא הסופר המפוכח ביותר שאני יכול להעלות על דעתי. הפיכחון הוא זה שהופך את צ'אפק, בעיניי, לסופר מרכזי במאה ה-21, אפילו שהלך לעולמו יותר משישים שנה לפני שהמאה ה-21 החלה.

גם אם נתעלם מהפילוסופיות המורכבות, המאוד לא מובנות מאליהן, שעומדות מאחורי חלקים ניכרים מיצירתו, ברור שדבר אחד מעסיק את צ'אפק יותר מכל: השאלה מהי אמת, והאם אפשר להגיע אליה. במלים אחרות: האם אפשר באמת לדעת משהו. אבל צ'אפק תמיד מקורי: הוא בחן ז'אנרים רבים כל כך – מרומאן ריאליסטי לכאורה ("הורדובל") ועד מדע בדיוני ("בית חרושת למוחלט"); מסיפורים קצרים ועד טקסטים פילוסופיים – ששאלת האמת והאפשרות לדעת מוצאת לעצמה כל הזמן ביטוי חדש.

השנים הנפלאות בזבל

במיוחד מדהימה העובדה שצ'אפק הצליח, כבר בשנים המוקדמות של המאה שעברה, לזהות את מה שהפילוסופיה המערבית מצליחה להבין לגמרי רק בעשורים האחרונים: שאין אמת מוחלטת; שהידע האנושי תמיד מוגבל; ושכל מה שהאדם יכול לעשות הוא לנסות להתמודד עם המעט שאפשר לדעת. מוכרחים להודות שהגיבורים של צ'אפק בדרך כלל אינם מצליחים להתמודד עם המעמסה הזו. הם נכנסים לבלבול שקשה להם להתמודד עמו, ולפעמים גם הקורא חייב להתבלבל איתם. אבל הבלבול הזה מעלה לפחות שאלה חיובית אחת: האם לא מוטב להתבלבל, מאשר לחיות בשקר הגדול של האמת?

הרבה לפני שוודרו ווילסון הפך לנשיא ארצות הברית, הוא כתב ספר על ספרות. בספטמבר 1913 כתב צ'אפק ביקורת לא קצרה על התרגום לגרמנית של הספר הזה, וכלל בה אבחנה פילוסופית שיש בה אולי משהו פשטני, ובכל זאת היא מעניינת: בעוד שאירופה נושאת על כתפיה כל העת את הנטל של ימי הביניים, כתב צ'אפק, הרי שלארצות-הברית בכלל לא היו ימי-ביניים. אפשר לטעון נגד צ'אפק שלארצות הברית יש כל מיני משאות כבדים משל עצמה; אבל ברור שהוא זיהה בה איזה חופש שקשה למצוא אותו באירופה. חופש כזה הוא ניסה לייבא גם אל תוך הספרות שלו עצמו. הסיפורים והרומאנים שכתב מנסים כל הזמן לחמוק מסטאטיות, בורחים מדברים קבועים – גם מבחינת הדמויות, גם מבחינת הקוראים. לאלה ולאלה קשה למצוא משהו יציב להיאחז בו. במקרים רבים זה מאוד מאוד מצחיק, אבל מצד שני קשה שלא לזהות משהו מדוכדך, "אירופי", שמזדחל מתחת להומור. הרי בואו נודה ב זה: קשה מאוד לחיות בלי שום דבר קבוע. גם כשהוא בשיאו ההומוריסטי, תמיד מרחף שם משהו מלנכולי. אפשר לומר אולי שאצל צ'אפק, כמו אצל קריס קריסטופרסון וג'ניס ג'ופלין, חופש פירושו שאין יותר מה לאבד. ואם אין מה לאבד, אז ממילא כבר מוטב לצחוק.

כל אדם שמתיימר לטעון להבנה מסוימת של חיינו במאה ה-21 צריך, לדעתי, להחליט לאיזו אסכולה צ'כית הוא משתייך: האם הוא חלק מצבא המאמינים בקפקא שכותב בגרמנית, או שהוא הולך בעקבות צ'אפק והצ'כית שלו. במלים אחרות: לבחור בין פסימיות שמוטת כתפיים, או להסכים, מתוך ההתבוננות מפוכחת ומדכדכת בעולם שסביב, דווקא לצחוק בקול גדול. לצחוק – גם אם הסוף, בשני המקרים, לא ממש משמח.