BETA

29.12.2009

14:58

עודכן:

גיבורים שלא נפלו

ביל קאלאהן, מוס דף, אנימל קולקטיב והפליימינג ליפס התמידו בתפקידם המפרך כגיבורי האינדי של עמית קלינג ועמרי רוזן לאורך העשור כולו, ובתמורה בחרנו את האלבומים האחרונים שלהם לאלבומי 2009

Dirty Projectors – Bitte Orca

עם כל דיסק שהוציאו דירטי פרוג'קטורס, שוב עלתה אצלי אותה תחושה: הפעם, אולי הפעם, זה יהיה האלבום שחיכיתי לו, זה שמבליט קודם כל את הגאונות של המוזיקה שלהם, ופחות עושה עניין מהמורכבות שלה. זה שיהפוך אותם מלהקת שוליים מסקרנת אבל קשה בטירוף ללהקה יחודית, מגובשת ומעולה. איך אומרים? תחשוב חיובי יהיה חיובי.

אז כן, מי ששמע אי פעם את הפרוג'קטורס יכול למצוא גם ב-"Bitte Orca" מלודיות בלתי אפשריות לצד שירה כל כך וירטואוזית עד שהיא כמעט לא אנושית, בתוך מבני שירים שמתפרקים ומתפוצצים כל הזמן תוך שהם מתמרנים בין מקצבים מבלבלים ומסחררים. לעומת זאת, נדמה שב-"Bitte Orca" החליטו דייב לונגסטרת' וחברותיו ללהקה לתת לחלק הזה לבוא, כמו תמיד, בטבעיות, אבל לא על חשבון מוזיקה מצוינת שנשארת נגישה גם לבוגרי הסטרוקס ואפילו ביונסה – בלי טיפת ריחוק או התנשאות. (עמרי רוזן)

Fuck Buttons – Tarot Sport

הפאק באטונס נשמעים יותר כמו דימוי ויזואלי. והדימוי הויזואלי הוא: קחו את האופן שבו מציגים חורי תולעת בסרטי מדע בדיוני משנות התשעים, תוציאו את הפילם מהמקרן ותנו לילד היפראקטיבי בן חמש לעבור עליו עם סט של טושים צבעוניים. אחר כך תקרינו אותו פעמיים על אותו מסך, פעם אחת בהילוך איטי ופעם אחת בהילוך מהיר. ככה (או כמו סופרנובה, כהגדרת פיצ'פורק) נשמע הצמד מבריסטול שקורא לעצמו פאק באטונס.

בסך הכל "Tarot Sport" נשמע די כמו האלבום הקודם שלהם, "Street Horsssing", שהיה מלהיב אבל עוד לא היו בו את איכויות הפופ הבלתי אפשריות (כי זה לא פופ. זה פאקינג רעש, חברים) של הנוכחי. מי שכבר שמע את פאק באטונס יכול גם לנחש איך ישמע האלבום הבא: כמויות של מקלדות וינטאג' עוברות אינספור פילטרים, לפטופים הולכים מכות עם סינטיסייזרים בחנות צעצועים. חוויית ההאזנה היא אדירה, מאלפת, מרגשת עד דמעות את מי שממש אוהב רעש וליבו מתכווץ כשהוא רואה איך אפשר לעשות את זה עם "רגישות פופ" (תרגום מסורבל לביטוי היפה "pop sensibility"). (עמית קלינג)

Grizzly Bear – Veckatimest

לא נראה לי שיש מדד כלשהו, החל מגיל חטיבת ביניים ומעלה, שבו אני נחשב ל"מבוגר". ובכל זאת, השתכנעתי שבשנים האחרונות אני עובר תהליך שתמיד פחדתי שיקרה לי: התקבעות על מוזיקה. הדוגמה הכי טובה שהיתה לי היא רשימת האלבומים הזאת, שמורכבת בעיקר מיצירות של אמנים שכבר הכרתי ואהבתי. וגריזלי בר.

אמנם שמעתי את האלבום הקודם שלהם, "Yellow House" וחיבבתי אותו מאוד, אבל זה הסתכם בזה. קיטלגתי אותם בראש כעוד מוזיקה רכה שמושפעת מפריק-פולק ומאנימל קולקטיב. ואז הגיע "Veckatimest" והזכיר לי עד כמה מוזיקה יכולה לרגש. אם להיות יותר מדויק, הוא הזכיר לי שמוזיקה זה המדיום האמנותי היחידי שמצליח למכור לי דרמה נטולת הומור שמנסה בכנות ליצור משהו יפה על טהרת האסתטיקה והקתרזיס – וזה אפילו יותר חשוב מלהפריך את התיאוריה המטופשת מהפסקה למעלה. (עמרי רוזן)

Mos Def – The Ecstatic

מה שהיה כל כך מוצלח ב-Black Star, הצמד של מוס דף עם טאליב קוואלי, ששיגר את שניהם למעמד של ספק-כוכבות, היה האופן שבו קוואלי ודף לא רק טיפחו את הצדדים החזקים שלהם, אלא גם שפכו אור מסוים על החולשות זה של זה. בעשור שחלף מאז "Talib Kweli & Mos Def Are Black Star", מוס דף הספיק לפצל את הקריירה שלו לקריירת היפהופ ולקריירת משחק, כשבאחרונה הוא התמקד בעיקר בקומדיות (כמו "קדימה, תחזיר אחורה" של מישל גונדרי, בה חלק במה עם ג'ק בלאק). זה אפשר לו בעיקר לשמור את הצד היותר היתולי שלו למסך, ולכתוב היפהופ יותר בוגר, רציני ואפל.

אחרי שהתנדנד בחוסר וודאות מסוים קדימה ואחורה אחרי אלבום הבכורה המבריק "Black on Both Sides", "The Ecstatic" הוא פצצה. פצצה מלוכלכת שנוחתת באמצע ברוקלין ומשנה בבת אחת את כללי המשחק. זה היפהופ פוסט-אפוקליפטי: רם, חשוב, בומבסטי. יש פה שלוש הפקות מבריקות של מאדליב, יש פה אירוח מעולה של טאליב קוואלי על ביט של ג'יי דילה המנוח. אלבום גדול. (עמית קלינג)

Bill Callahan – Sometimes I Wish We Were an Eagle

יש שני אנשים בעולם שאני באמת באמת מקנא בהם: דיוויד ברמן מהסילבר ג'וז וביל קלהאן (לשעבר סמוג). לשניהם, לשמחתי ולצערי, יש את כישרון הכתיבה שאני מאחל לעצמי. בעוד ש-2009 היתה השנה שבה ברמן סגר באופן סופי את הבאסטה של הג'וז, היא גם היתה השנה שבה קלהאן הדגים את העומקים שאליהם הוא יכול להגיע עם הטון ה(עוד יותר) אישי שאימץ עם החלפת השמות שלו.

“Sometimes I Wish We Were an Eagle” הוא אלבום שנכתב אחרי הפרידה הקשה של קלהאן מהזמרת ג'ואנה ניוסום שעזבה אותו בשביל הקומיקאי אנדי סמברג ואיכשהו, נראה שזה רק עודד אותו. אמנם יש שם שירים קורעי לב כמו "The Wind and the Dove”, אבל הם נמצאים לצד יצירות מופת שנונות ויצירתיות באופן כמעט בלתי נתפס, כמו "Eid Ma Clack Shaw”. לא רק שזה אחד האלבומים המעולים של השנה, זה גם האלבום הטוב של קלהאן אי פעם. (עמרי רוזן)

DOOM – Born Like This

זה מדהים איך MF Doom, ראפר שנקודת המוצא שלו הייתה "היי, קוראים לי דניאל דומיל. היה לי פעם הרכב עם אחי, שנהרג בתאונה, אז קצת יצאתי מדעתי והייתי הומלס במשך שלוש שנים. מעכשיו אני אעשה ראפ ואחבוש תמיד מסכה כמו של ד"ר דום, יריבם המושבע של הפנטסטיק פור", מצליח עדיין להפוך מוזר יותר ויותר עם כל אלבום. הוא כתב אלבום בדמותו של מפלץ אינטרגלאקטי ("Take Me To Your Leader", שיצא תחת השם King Geedorah), הוא יצר את אלבום המופת "Madvillainy" יחד עם מאדליב האגדי, הוא מוציא כל שנה לפחות מיקסטייפ אחד של אינסטרומנטלס מעושנים במיוחד.

ועדיין, "Born Like This" הוא האלבום הכי משונה שדום הוציא אי פעם. אחרי שנפטר (לפחות לבינתיים) מהתוספת MF לשמו (ראשי תיבות של Metal Fingers), הוא מעדיף למסך את עצמו בעזרת הפקות מפרקות-לסתות (גם כאן, כמו אצל מוס דף, מי שבולט לטובה הם מאדליב וג'יי דילה. אין מה לעשות. כשאתה גאון אתה גאון), נהמות אימתניות, אירוחים מעוררים של רייקוון (שגם הוציא השנה אלבום מעולה, "Only Built For Cuban Linx Pt 2") וגוסטפייס קילה (שהוציא השנה את האלבום המשעמם "Ghostdini"), אבל בעיקר סימפול מקפיא דם של המשורר צ'ארלס בוקובסקי מקריא את שיר נבואת הזעם שלו, "Dinosauria, We", שמשלושת המילים שפותחות אותו שאל דומיל את כותרת האלבום. (עמית קלינג)

The Flaming Lips - Embryonic

בשנים האחרונות התגבש קונצנזוס שפליימינג ליפס עשו את שלהם. "Yoshimi Battles the Pink Robots" היה ללא ספק אלבום טוב מאוד, אבל הקול הייחודי של הליפס הלך בו לאיבוד לטובת אסתטיקה מיינסטרימית יותר. אז כשהם הוציאו אלבום כפול באורך שבעים דקות, המחשבה הראשונה שלי היתה "יושימי היה הפרפורים והבעיטות, עכשיו הגיעה הגסיסה האטית והמשעממת".
טעיתי בענק. "Embryonic" הוא הבזק מלהיב של גאונות כאוטית – בדיוק ההפך מהדימוי המתברגן שדבק בליפס בשנים האחרונות. הוא לוקח את כל הצדדים הקשים להאזנה אך מסקרנים מתחילת הקריירה של הלהקה ומלחים אותם בעדינות לעוגנים מלודיים שעוזרים להתמצא בסערה המוזיקלית ולמלים מרתקות על האגו, על המוות, על לידה ועל הטבע.

זה מאוד מפתיע לגלות שאחרי 25 שנים של פעילות, הלהקה המעולה הזאת הצליחה לשמור על הצליל המיוחד שלה. זה עוד יותר מפתיע להבין שהיא ממשיכה להעמיק לתוכו בטבעיות מוחלטת וליצור על הדרך את האלבום הטוב ביותר שלה אי פעם. (עמרי רוזן)

Animal Collective – Merriweather Post Pavillion

לא יצא לי לראות בחיי הרבה מקרים של קונצנזוס מוזיקלי כמו שהיה השנה סביב האלבום הזה. כל הדברים הצפויים כבר נאמרו: סוף סוף אנימל קולקטיב מתעלים את הגאונות שלהם לזיקוק של פופ מושלם, הנה מוזיקה שהיא גם קליטה וגם מאתגרת, הנה שירה מדהימה, הרמוניות קוליות מושלמות, סאונד דחוס, מפתיע, חכם.

אבל יש כאן הרבה מעבר לזה. זה חתיכת אלבום מרגש, אולי הכי אישי ועמוק שאנימל קולקטיב עשו אי פעם. אם באלבומים הקודמים עוד הייתה בהם איזושהי נימה אירונית-משועשעת, שלא היה ברור עד כמה ואם בכלל הם חבורה של היפים עם פוסטרים של ג'ירפות, הלהקה שהכי, אבל הכי נשמעת כמו השם שלה שיחררה כאן אסופת שירים שסוף סוף גם מדברים על בני האדם בתוך הג'ונגל הזה, ולא על החיות שהם חבשו מסכות שלהן במשך השנים האחרונות. (עמית קלינג)

Alec Ounsworth - Mo' Beauty

כש-Clap Your Hands Say Yeah סחפו אחריהם את סצנת האינדי ב-2005, היה ברור שיש להם לפחות ניצוץ של גאונות, אבל הוא נקבר הרבה פעמים מתחת לקונבנציות מוזיקליות מיותרות או מלים פוליטיות נשכניות כביכול אך מובנות מאליהן בפועל.

אחרי שהלך להסתובב בחורבות ניו-אורלינס של אחרי הוריקן קתרינה, הוציא סולן הלהקה אלק אונסוורת' את ה-"In the Aeroplane Over the Sea" שלו. כמו האלבום המופתי של Neutral Milk Hotel, שנכתב אחרי שג'ף מאנגום קרא את יומנה של אנה פרנק והתפוצץ מרגש, אונסוורת' תיעל את תחושות האי-צדק, אובדן האמונה, התסכול וההזדהות האינסופית שליוו את היצירה שלו לתוך "Mo' Beauty" – יצירה מורכבת ומרגשת שדוהרת קדימה ונגמרת עוד לפני ששמתם לב. הפוטנציאל של אונסוורת', מסתבר, רק עכשיו התחיל להתממש. (עמרי רוזן)

Why? – Eskimo Snow

"אסקימו סנואו" הוא המינורי והרגוע ביותר מבין ארבעת האלבומים ש-Why?, מה שהתחיל בתור שם הבמה של האמ.סי הקדחתן יוני וולף והתפתח להרכב אינדי רוק עם השפעות היפהופ נוירוטיות, הוציא עד כה. כמעט ואין כאן ראפ, ה-BPM נמוך כרונית, "אסקימו סנואו" (יוני וולף תוהה בשיר בעל אותו שם, במהלך ארספואטי מבריק, על כמות המילים שבהן הוא תיאר עצב – כמו שבני האינואיט לכאורה מתארים שלג ביותר ממאה מילים שונות) הוא השקט שאחרי השיברון של "Elephant Eyelash" – יצירת המופת של וואי? משנת 2005, ואחרי הטירוף והכעס של "Alopecia" הרועש.

למרות שרצף השירים השקטים יכול לפעמים לבלבל ולהטעות, ולמרות שהוא מקהה במעט את הארסיות של וולף, עדיין יש כאן רגעים מילוליים מבריקים נוסח "but it would take a busload of high school sucker girls to wash those hospitals off me", התפרצויות מהסוג שמעיף את העיניים מהארובות (כמו הקטע שלפני הפזמון ב"This Blackest Purse"), אבל מעבר לכל דבר אחר, זהו פרק שלישי בטרילוגיית האלבומים הכי טובה בעשור האחרון, שנועל את הדלתות שלה בעצב, כבוד, ותחושה עמוקה של נצחון-למרות-הכל, כזה שנובע מהשרדות בלבד (אבל במקרה הזה זה מספיק), וזהו גם פרק שלישי שמהווה יצירה שלמה, נקייה, נכונה. (עמית קלינג)

>>> תנו הצצה גם באלבומי הבכורה הכי טובים של השנה

בחרו את אלבומי השנה שלכם

לכל הכתבות בפרויקט סיכום 2009 במוזיקה האלטרנטיבית