BETA

18.08.2009

14:18

מחזאי עתידות

אחת הסיבות לכך שחנוך לוין התקבל כל כך יפה בעשור שבא לאחר מותו, זו העובדה שהוא הצליח לחזות את המאפיין העיקרי שלו: הריקנות. עמית קלינג רואה את הנולד, בדיעבד

חנוך לוין חי בתוכנו. אפילו לבחינות הבגרות בספרות בבתי הספר התיכוניים הוא התגלגל, התמהוני, הנה הוא המייצג של התאטרון הישראלי. כמה מוזר היה לו, לבטח, לשבת ככה בקונצנזוס. אפילו אהוד ברק נשא עליו דברים, על תרומתו להפריית השיח הישראלי, אפילו ב"מחזותיו השנויים במחלוקת", אמר הגנרליסימו, משל היה לפחות איזה חצי הנדלזלץ.

אולי ההתקבלות הזו היתה דרכו המשונה לכתוב על סף מותו קומדיה גדולה, משהו שיעשה לנו מצב רוח עצום ונפלא. אתם יודעים איך זה: ישראל אוהבת את גיבורי התרבות שלה. או שהתרגלנו מדי להלל את המתים, או שפשוט את אלו שהקטלוג שלהם כבר תחום ונעול, ואפשר להכניס אותם לקאנון בשקט, בידיעה שלא יעשו פתאום משהו שיביך את כולם. ובכל זאת לא ברור איך חנוך לוין חדר את המעטפת הזו. אולי לא טרחו לקרוא את כל שישים ושלושת מחזותיו לפני שהתחילו להלל אותו, אולי לא הבינו אותם ואת חומר הנפץ שהיה גלום בהם, פצצות שמתפקעות ממסמרים כמו סוכריות מתפוצצות.

אבל לא רק המוות הוא שסלל את דרכו של לוין לאהדה הציבורית. טיבו של אוונגרד מבריק באמת הוא לא רק לפעול "שם, בחוץ", הרחק מהתחומים הבטוחים של האמנות, אלא גם לשמש מעבדת ניסויים. האוונגרד הוא המדע הבדיוני של היצירה - כשהוא בשיאו, הוא לא רק ממציא, אלא גם חוזה ואולי אפילו מכוון את עתידו של המיינסטרים. העשור שחלף מאז מותו של לוין, כמובן, לא באמת היה יכול לקום בצלמו. אבל חנוך לוין מימש גם את ה"חזאי" שבמחזאי; הוא ניבא בצורה מדהימה את הגרוטסקה, שהיא מעל לכל המאפיין התרבותי האולטימטיבי של העשור האחרון.

עשור של העדר

אין פנים לעשור האחרון. כל כולו ריבוי זהויות, לעיסה מחדש של המאפיינים החיצוניים של העשורים לפניו, כשכולם נמעכים יחדיו באותו פה, הופכים לעיסה אחת צבעונית. הגרוטסקה של חנוך לוין לא נעוצה אך ורק בהקצנה. לוין מצייר דמויות וסטריאוטיפים יחדיו בחוסר נאמנות מכוון למקור. יש משהו אקראי באימפרסיוניזם שלו – לפעמים מועצמת התכונה הזו ולפעמים אחרת, כמו מהעדר תשומת לב. האוונגרד של לוין, גם כאשר נימתו אפורה-אפרורית במיוחד, מתעקש להיות קולאז'. לוין מתעקש לשוחח: גם את שיריו הקשים ביותר היה תמיד כותב בחרוזים, כמו מחכה ללחן. גם הטקסטים שלו הם כמו מונולוג שמחכה לרב-שיח.

מרבים לדבר על החמלה של לוין שמסתתרת מתחת לאכזריות, אבל קשה לקטלג את לוין כעוד אוהב אדם שמתחזה למיזנטרופ. החמלה המשוערת של לוין היא בסך הכל החמלה שלנו לבני אדם, שמועמדת במבחן של בלבול וטשטוש חושים בתוך עולמו המשונה. ספר קטעי הפרוזה המבריק שלו, "איש עומד מאחורי אישה יושבת", הוא אוונגרד מהסוג הזה בדיוק. התמות שלו ברורות מאוד והדימויים שלו שטוחים: כל הנשים חזקות ואלימות, כל הגברים כנועים וחלשים. לפעמים יש איזשהו זכר עמום לגבר חזק שנעדר מסצינת המעשה, לפעמים יש נוכחות של חופן סטיות מיניות, לפעמים יש ריח חזק של הפרשות גוף באוויר.

את הספר כמעט ואי אפשר לצלוח בקריאה אחת רצופה; נוצרת תחושה עזה של וריאציות על נושא. כאילו לוין לא מנסה בכלל לגוון מטקסט לטקסט. העולם המושגי של "איש עומד מאחורי אישה יושבת" הוא דל ומצומצם עד למינימום של המינימום, ובתוכו הוא עושה את מירב התפניות שהוא יכול. ובכל זאת, האפקט המצטבר של הספר מתקבל דווקא כאשר קוראים אותו מכריכה לכריכה; כך נחשפת גדולתו האמיתית של לוין, שמטרתה יצירת אשליה מחוררת של שפע בתוך סביבה של דלות. זוהי גם דמותו של העשור האחרון - זיוף של עושר תרבותי, שנשלף מהבוידעם של העשורים הקודמים ורק עבר מיתוג מחדש, שאמור לחפות על ההיעדר הרוחני המוחלט שלו.

עשור לחנוך לוין: הטקסטים האבודים נחשפים