BETA

קו פרשת המים

חופשת סקי, גופה קפואה ומשפחה הרוסה. פתיחת הרומן החדש מאת ניקולס אוונס

הם התעוררו לפני עלות השחר ויצאו אל שמים נטולי ירח וזרועי כוכבים. נשימתם יצרה עננים מן האוויר הצונן, והנעליים הגבוהות שנעלו רמסו את החצץ הקרוש במגרש החניה של המוטל. מכונית הסטיישן הישנה היתה המכונית היחידה שחנתה במגרש, ושכבת כפור אשר השתברה באור העמום ציפתה את גגה ואת מכסה המנוע שלה.

הנער הידק את מגלשי הסקי אל הגג, בעוד אביו מכניס את תרמיליהם, ואחר כך ניגש להסיר את העיתון שהוצמד אל השמשה הקדמית בעזרת המגבים. העיתון היה נוקשה מקרח, וכשמעך אותו בין ידיו לכדור, הוא התפצח והתפצפץ. לפני שנכנסו למכונית התעכבו לרגע, סתם ככה עמדו והקשיבו לדממה והשקיפו מערבה אל ההרים המסתמנים כצלליות לאור הכוכבים.

העיר הקטנה טרם הקיצה, והם נסעו בשקט צפונה לאורך רחוב מיין, חלפו ליד בית המשפט ותחנת הדלק ובית הקולנוע הישן דרך שלוליות האור שהטילו פנסי הרחוב, ובבואתה של המכונית החליקה בחלונות הראווה החשוכים של החנויות. העד היחיד ליציאתם מן העיר היה כלב מאפיר, שעמד על המשמר בקצה העיר בראש מורכן, ועיניו ירוקות כשל רוח רפאים לאור פנסי המכונית.

היום היה היום האחרון בחודש מרץ, ושרידי השלג שפינתה המפלסת היו מונחים אפורים לאורך שולי הכביש. אתמול אחרי הצהריים, בזמן שחצו את המישורים בדרכם מערבה, בצבצו רִמזי הירקוּת הראשונים בתוך העשב הדהוי. לפני השקיעה יצאו מן המוטל לטיול רגלי לאורכה של דרך עפר ושמעו עפרוני מצייץ כאילו החורף נעלם ואיננו עוד. אבל מעבר למרחב החוות המשתפל, היה הרכס הקדמי של הרי הרוקי, קיר עתיק מאבן גיר שאורכו למעלה ממאה ושישים קילומטר, מצופה בשלג עדיין, ואביו של הנער אמר שהם ודאי ימצאו שלג אביבי מתאים.

כקילומטר וחצי מצפון לעיר הם סטו מהכביש הראשי שמאלה, אל כביש שנמתח לאורכם של שלושים קילומטרים נוספים כמעט בלי שום עיקולים, לעבר חומת הרכס הקדמי. הם ראו אייל פִּרְדי וזאב ערבות, ומיד לאחר שהכביש נהפך לדרך חצץ ראו ינשוף בהיר-כנף גדול, אשר סב ויצא מבין עצי הצפצפות ודאה בגובה נמוך לפניהם, כאילו ניווט את אלומות הפנסים שלהם. וכל אותו זמן הלכה חומת ההר וגדלה מולם בכחול אפלולי הרומז על העתיד לבוא, עד אשר כמו נפתחה לפניהם, והם מצאו את עצמם נוסעים במסדרון פתלתל, אשר פלג של מי הפשרת שלגים התגלגל בו מבעד לקבוצות של צפצפות וערבות חשופות, ומצוקים של אורנים וסלע בגון העצם התנשאו לגובה של שלוש-מאות מטר ויותר מכל צד.

הדרך נעשתה כעת תלולה ומסוכנת יותר בגלל השכבה המוצקה של השלג הכבוש, ואביו של הנער עצר כדי להרכיב את השרשראות על הגלגלים. הם יצאו מן המכונית אל אוויר מקפיא וחסר רוח וסואן מהמולת הפלג. הם פרשו את השרשראות על השלג לפני הגלגלים האחוריים, ואביו חזר אל מושב הנהג וקידם אט-אט את המכונית לפנים, עד שהנער קרא לו לעצור. בזמן שהאב כרע על ברכיו כדי להדק את השרשראות, הנער רקע ברגליו ונשף על ידיו לחמם אותן.

"תסתכל," אמר.
אביו קם והסתכל אגב שהוא מנער את השלג מידיו. פסגתו של ההר העצום המכוסה שלג, ממוסגרת בצורת ה-V של דפנות הקניון אך עדיין רחוקה מאחוריו, עלתה בלהבות עם קרניה הראשונות של השמש. ובעוד הם צופים, החל צל הלילה לסגת מן המדרונות מתחת לפס המעמיק של ורוד וזהב ולבן.

הם החנו את המכונית בקצה המסלול, ולפי השלג הנקי מעקבות ראו שאיש לא היה שם לפניהם. הם ישבו זה לצד זה מתחת לדלת האחורית ונעלו נעלי סקי. בעלת המוטל הכינה להם כריכים, וכעת אכל כל אחד מהם כריך, והם שתו קפה מתוק ומהביל וצפו כיצד הצל המקיף אותם הולך ומתמלא באור. הקילומטרים הראשונים יהיו תלולים, לכן הצמידו למגלשיים בחלקם התחתון רצועות מיוחדות המשפרות את אחיזתם בשלג.

אביו של הנער בדק את התופסנים המחברים את המגלשיים לנעליים ווידא שהמקלטים-משדרים המיועדים למקרה של מפולת שלגים פועלים, וכשמצא שהכל תקין, הם הכתיפו את תרמיליהם ונעלו את המגלשיים.
"אתה מוביל," אמר אביו.

המסלול שתכננו לאותו יום היה מסלול מעגלי שאורכו כעשרים קילומטר. בטיול סקי זהה שנתיים לפני כן גילו כאן כמה ממסלולי סקי הטובים ביותר שהכירו. שלוש השעות הראשונות היו הקשות ביותר, טיפוס ארוך בתוך היער, ואחריו זיגזג מסוכן במעלה הפאה הצפונית-מזרחית של הרכס. אבל המאמץ היה כדאי. הצלע הדרומית של הרכס היתה כתף מושלמת, חסרת עצים, אשר ירדה בשלושה מדרונות בזה אחר זה אל מפלס זרימת המים בעמק התחתון הבא.

אם הכל ילך כמתוכנן, עד שהם יגיעו לפסגה, השמש תפנה אל צלע ההר בזווית המתאימה ותרכך את הסנטימטר העליון בשכבת השלג, ואילו הבסיס יישאר קפוא ויציב.

טיולי הסקי באזורים רחוקים ממקום יישוב נעשו בשבילם טקס שנתי, וכיום הנער ציפה להם לא פחות מאשר אביו. לדעת חבריו בעיר מגוריו, גרייט פולז, שהסתפקו בסנובורדינג, הוא היה משוגע. אם אתם רוצים לעשות סקי, אמרו, למה לא לנסוע למקום שיש בו רכבל. ולמען האמת, בטיול הראשון שלהם אל פארק הטֶטוֹנְז, ארבע שנים לפני כן, הוא פחד שהצדק איתם. בעיניו של בן שתים-עשרה ראה המון מאמץ בשביל ממש מעט הנאה; יותר מדי עלייה ולא די ירידה. כמה פעמים היה קרוב לדמעות. אך הוא עמד במאמץ בגבורה, ובשנה שלאחר מכן נסע שוב.

אביו נעדר תכופות מהבית בגלל עבודתו, ולא הזדמן להם לעשות הרבה דברים יחד. לפעמים הנער חש שהם בקושי מכירים זה את זה. שניהם לא היו דברנים גדולים. אבל נראה שהטיול בצוותא במקומות פראיים ונידחים אלה יצר ביניהם קשר קרוב יותר ממילים. ואט-אט החל להבין מדוע אביו נהנה מהטיפוס בדיוק כמו מהירידה. זאת היתה נוסחה מפליאה של אנרגיה גופנית ונפשית, כאילו השריפה של האחת התניעה את האחרת. החזרה הריתמית האין-סופית, החלקת המגלש האחד ואחריו האחר, הכניסה אותו למעין טראנס. וההתרגשות ותחושת ההישג שחלפו בו ברגע שהגיע לאותה פסגה מרוחקת וראה מדרון מכוסה שלג אביב בתולי מתגלה מתחתיו היו חוויה כמעט עצומה מהכיל.

אולי החל להרגיש את הרגשות הללו משום שמדי שנה הלך והתחזק. עכשיו היה גבוה מאביו והכושר הגופני שלו ודאי היה טוב יותר. ואם כי עדיין לא היה מומחה כמותו באומנות טיפוס ההרים, היה ככל הנראה הגולש הטוב משניהם. אולי זאת הסיבה שהיום, בפעם הראשונה, אביו הניח לו להוביל.
בשעה הראשונה האפילה חומה של אורנים מפותלים, גבוהים וצרים ושל אשוחי דאגלס את המסלול, אשר הלך והעפיל לאורך הגדה הדרומית של הקניון המתפתל. אף כי עדיין הלכו בצל, כבר היו מיוזעים מהטיפוס, ובעת שעצרו לשאוף אוויר, לשתות או לקלוף שכבה נוספת של בגדים, שמעו את הנהמה המהוסה של הפלג הרחק מתחת. פעם אחת שמעו נפילה של בעל חיים גדול כלשהו בין העצים שמעליהם.

"מה זה היה לדעתך?" שאל הנער.
"צבי, אולי אייל קורא."
"מה עם הדובים, הם כבר התעוררו?"
אביו לגם מהמימייה ומחה את פיו בגב הכפפה. האזור היה אחד מאזורי המחיה העיקריים של דובי גריזלי, כפי שידעו שניהם.
"אני חושב שכן. בשבוע שעבר הימים כבר היו די חמים."

כעבור שעה יצאו מבין העצים והגיעו אל האור, וכעת חצו בזהירות ערוץ מלא בשברים טרופים שנסחפו במפולת שלגים, בגושי שלג ובסלעים משוננים משופדים בעצים שנעקרו על שורשיהם.
הם הגיעו אל הרכס קצת לפני עשר, ושם עמדו יחד וסרקו בשתיקה את כל הנוף שנפרש תחתם וסביבם, יער והר מטולאים בשלג, ומישורים צהבהבים מעבר להם. הנער חש שאם יאמץ בכוח את עיניו יוכל אפילו לקרוא תיגר על תקפותו של המדע ועל כל האופקים שבעולם ולראות את עצמם מהגב, שתי דמויות זעירות על פסגה מושלגת ומרוחקת.

כתף ההר מתחתיהם נראתה טובה כפי שקיוו. השמש האירה היישר עליה, והמדרון התנוצץ כקטיפה לבנה זרועה בנצנצים. הם הסירו את מגלשי הסקי מהרגליים וניתקו את הרצועות המונעות החלקה מתחתיתם, ניערו מהן בקפדנות את השלג ותחבו אותן לתרמילים. רוח קרה נשבה למעלה, והם לבשו את המעילים, ישבו על סלע שיצר מעין ספסל, שתו קפה ואכלו את הכריכים האחרונים, בעוד צמד עורבים מסתחרר מעליהם על רקע השמים ההולכים ומתכילים.
"אז מה דעתך?" שאל אביו.
"נראה ממש טוב."
"לדעתי זה הכי קרוב לגן עדן שאפשר להגיע."

כשהוא דיבר, אחד מהעורבים נטה במעופו לעברם, וצלו נפל על פניו של האב. הוא נחת מרחק כמה מטרים מהם על הרכס, הנער זרק אליו קרום של לחם, העוף רפרף ושב והתרומם, אולם לרגע קל בלבד. הוא שב למקומו, ובראש מוטה הצדה בדק את קרום הלחם, לאחר מכן את הנער, לאחר מכן שוב את הלחם. נראה כאילו הוא מנסה לאזור אומץ כדי לקחת את פיסת הלחם, ואז עטה עליה העורב האחר וחטף אותה. העוף הראשון השמיע צווחה קולנית והתרומם כדי לרדוף אחריו, והנער ואביו צחקו והביטו בעופות הגולשים וחגים וצווחים בדרכם למטה אל הגיא.

כמו בעלייה, הבן הלך בראש גם בירידה. הוא הרגיש שהשלג תחת המגלשיים טוב כפי שנראה. השמש המסה את המשטח העליון בדיוק במידה שתספק להם אחיזה, ועד מהרה מצא את הקצב המתאים לו. הוא פרש את זרועותיו ומתח את החזה לעבר המדרון שמתחתיו כאילו ביקש לחבוק אותו אליו, והתענג על האוושה המהנה שבכל פנייה. אביו צדק. אין מקום קרוב מזה לגן עדן.

למרגלות הראשון משלושת המדרונות, במקום שהשיפוע התאזן במקצת, הנער עצר והתבונן לאחור כדי להתרשם מהעקבות שהטביע מאחוריו. אביו כבר החל לגלוש מטה לצדן, העתיק בדייקנות כל עיקול והקפיד להישאר בסמוך ובדיוק במקביל אליהן, עד שהגיע אליו, והשניים הריעו וטפחו זה על כף ידו המורמת של זה.
"עקבות יפות!"
"גם שלך משתפרות."

אביו צחק ואמר שבמדרון הבא הוא יגלוש ראשון, וכשהוא יגיע למישור הבא, יצלם כמה תמונות של הבן בעת הירידה. לכן הנער הביט בו בעוד הוא גולש מטה והמתין לקריאה, וכשנשמעה, זינק לתוך האוויר המואר כמיטב יכולתו, למען המצלמה.

מן המקום הבא שעמדו בו, למרגלות המדרון השני, ראו את כל המדרון עד למטה, עד מפלס זרימת המים, אשר השמש עדיין לא חדרה אליו. הם ידעו מהפעם הקודמת שגלשו כאן, שהנחל בקרקעית זורם בשורה של בריכות ומפלים תלולים. אז היה חמים יותר והיה הרבה פחות שלג, ופרט לשלג שנקרש בשולי הבריכות, המים הזורמים היו חשופים. אולם כעת הם היו חבויים מתחת לערימות השלג שהידרדר אל הערוץ, והם ראו רק קווי מתאר ובקיעים מאיימים.

"קו פרשת המים", רומן מאת ניקולס אוונס, ספריית מעריב.