BETA

09.10.2018

14:04

 הבנה של מיקום הגוף במרחב
הבנה של מיקום הגוף במרחב ,
istock

עד כמה באמת מדומה המציאות המדומה?

אולי ברור לנו שגופנו "שייך לנו" אבל מי קובע שהוא בכלל שייך לנו? ומה הקשר בין ההכרה לבין הגוף? על כל השאלות האלה מנסים לענות במחקר חדש. דניאלה אפלבלט מסבירה

התחושה שגופנו "שייך לנו" נראית מובנת מאליה, אולם למעשה הזיהוי הזה הוא תהליך מורכב שעורר במשך השנים שאלות פילוסופיות מרתקות. מה הקשר בין ההכרה לבין הגוף? מי קובע שהוא בכלל שייך לנו? איך אנחנו מזהים את המקום שלנו במרחב?

 

ההבנה של מיקום הגוף במרחב מתאפשרת הודות לתופעה שנקראת פרופריוספציה – התפיסה של מיקום האיברים שלנו, היציבה, שיווי משקל ותחושות גופניות פנימיות. כך אדם יכול לדעת למשל היכן נמצאת רגלו גם כשהוא עוצם את עיניו. תודות להתפתחויות משמעותיות בתחום המציאות המדומה, חוקרים יכולים לשאול כיום שאלות הנוגעות למציאות בלתי אפשרית בעולם האמיתי, וכך לנסות להבין את החיבור בין אדם וגופו.

 

מהי בעלות כוזבת על גוף?

 

מחקר שהתפרסם בכתב העת Scientific Reports בחן מהו ייצוג הגוף המינימלי שאנו צריכים לראות במציאות מדומה כדי להרגיש שהגוף המדומה הוא "אנחנו". חוקרים מיפן גילו כי מספיק לדמות זוג של כפות רגליים וכפות ידיים כדי ליצור אצל הנבדקים את תחושת החיבור לגוף המדומה.

 

"בעלות כוזבת על גוף" היא התחושה שיש לאדם שחש שאיבר בגוף או גוף שלם שאינו גופו שלו שייכים לו בכל זאת. דוגמה מפורסמת לתחושת בעלות על איבר מסוים מוכרת מאשליית יד הגומי. כדי ליצור את האשליה, מלטפים במברשת קטנה את ידו אדם, שמוסתרת ממנו מאחורי מחיצה, ובו-זמנית מלטפים גם יד גומי שנמצאת מול עיניו. התהליך הזה מעורר בו את התחושה שיד הגומי היא ידו שלו, ואף להרגיש שהיד הממשית שלו קרובה יותר מכפי שהיא באמת ליד הגומי. לתופעה הזאת קוראים "סחיפה פרופריוצפטיבית", מפני שהיד כביכול "נסחפת" ממקומה האמיתי.

 

מציאות מדומה
 

מציאות מדומה. כמה גוף צריך לראות כדי להרגיש שזה אנחנו? (יח"צ)

 

 

דרך אחת ליצירת בעלות כוזבת על גוף היא בשילוב של ראייה ומגע, כמו שנעשה באשליית יד הגומי. דרך אחרת היא שילוב של ראייה ותנועה, כפי שנעשה במציאות מדומה. במחקר היפני התגלה כי כאשר הגוף הווירטואלי נע בסנכרון עם גופו האמיתי של הנבדק, הוא הרגיש שהגוף הווירטואלי הוא גופו שלו. לעומת זאת, כשהתנועות לא היו מסונכרנות, הוא לא הרגיש כך. המסקנה הייתה נכונה לא רק כשהקרינו לעיני הנבדקים גוף שלם, אלא אפילו כשהסתפקו בזוג כפפות וגרביים בלבד.

איך מודדים את תחושת הבעלות על הגוף המדומה? דרך אחת היא באמצעות דיווח עצמי של הנבדקים, שענו לשאלון שבו התבקשו לדרג את נכונותם של משפטים כמו "הרגשתי שתנועת הגרביים והכפפות היא התנועה שלי" או "הרגשתי שהחלל שבין הגרביים לכפפות הוא הגוף שלי".

 

דרך נוספת נקראת "מטלת מיקום-עצמי" הנבדק מתבקש להעיד על מיקום גופו במרחב. כשנוצרת בעלות כוזבת גוף, הנבדקים נוטים להעריך שגופם קרוב יותר לגוף הווירטואלי מכפי שהוא באמת.

 

מהמחקר עולה כי די בהדמיה של זוג כפפות וגרביים כדי לעוררת בעלות כוזבת על גוף מדומה. למעשה, לא ברור אם אפילו זה הכרחי, או שמא אפשר להסתפק אפילו בפחות מזה, ובשביל לענות על זה יידרשו מחקרים נוספים. כמו כן מעניין להבין היכן עובר הגבול בין אשליה שיוצרת תחושת בעלות על איבר מסוים לבין אשליה שיוצרת תחושת בעלות על הגוף השלם. מציאת הגבול ביניהם תתרום להבנה טובה יותר של האופן שבו אנו תופסים את גופנו השלם.

 

חוקרים משערים שאפשר גם להשתמש בבעלות כוזבת על גוף במציאות מדומה על מנת להבין תפיסות חברתיות ואף להשפיע עליהן. מחקרים הראו לדוגמה שבעלות כוזבת על גוף מדומה שצבעו היה שונה מצבע עורם האמיתי של נבדקים השפיעה על תפיסותיהם בהקשרי גזע. ומחקר נוסף הראה שכשעוררו באנשים תחושת בעלות כוזבת על גוף של ילד מדומה, הם חשו שהעולם סביבם גדול יותר ותפסו את עצמם באופן ילדותי יותר. אם כן, ייתכן ששימוש חכם במציאות מדומה יוכל בעתיד לשנות דעות קדומות כלפי אנשים שונים ולגבור על נטיות גזעניות.

 


 

הכתבה פורסמה לראשונה באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע