BETA

24.07.2014

18:02

הלוויתו של צפריר בר-אור, מפקד בגולני, שנהרג ב"צוק איתן"
הלוויתו של צפריר בר-אור, מפקד בגולני, שנהרג ב"צוק איתן",
רויטרס

משפחת הכומתה החומה: על חטיבת גולני, הפסיפס של החברה הישראלית

כשנתבקשתי לכתוב על משפחת גולני, לא ידעתי מאיפה להתחיל – האם אדבר על הרעות ואחוות הלוחמים, על הפשטות והישירות, או על תושייה חסרת פשרות. אך אלה מייצגים את כל חיילי צה"ל כיום. ייחודה של משפחת הכומתה החומה הוא בהיותה מיקרוקוסמוס של צה"ל והחברה כולה: המרכז, ההתיישבות והפריפריה, מזרח ומערב, ותיקים ועולים • ח"כ יוני שטבון, גולנצ'יק מזה 17 שנים, כותב על מה שהיחידה מסמלת עבורו

שבועות קשים עוברים על כוחותינו. מדינה בהפגזה ולוחמים מחרפים נפשם בחזית, וכמי שגדל בחטיבת גולני היה זה שבוע קשה במיוחד - לא פשוט, אבל הכרחי.

 

בין עבודת הכנסת להלוויות וביקורי שבעה, בין מפגשים עם לוחמים בשטחי הכינוס לראיונות טלוויזיוניים וסיוע בירוקרטי לתושבי הדרום, הגעתי למחלקות האורתופדיות השונות לבקר לוחמים שנפצעו בקרבות. הקומה הראשונה של בניין האשפוז בבית החולים תל השומר הפכה למעין בית הארחה ללא מעט לוחמים, כאלה שחצו השבוע את גדר ההתנתקות בואכה סג'עייה ובית חנון להכות בטרור ולהגן על אזרחי ישראל.

 

כשהגעתי לחדר 13, פגשתי את מיכאל ואיתי - שני לוחמי גולני מגדוד 13 שנפצעו בתחילת השבוע בקרבות בשג'אעיה. מיכאל, ירושלמי ובן למשפחה שעלתה מצרפת, נפגע מהתפוצצות של רימון, ואיבד את כף רגלו. מיטה לידו שכב איתי, חובש ממבשרת ציון, שנפצע אף הוא מרסיסי רימון ושבקור רוח ומיומנות של גיבורים שלף חסם עורקים והציל את חייו של מיכאל. מיטה ליד מיטה, שני גיבורים, שני לוחמי גולני שנלחמו כמו אריות עד שהפציעה הכריעה.

 

ב-35 שנותיי השתתפתי בלא מעט קרבות, טיפלתי בפצועים ונפצעתי בעצמי ואף חילצתי את גופות חבריי תחת אש - פגשתי את הכאב והשכול, כך שזו סיטואציה מוכרת. במצבים כאלה, אתה מצפה לשמוע בעיקר על סיפור הפציעה והנסיבות, על הקושי והמחשבות על עתיד ללא כף רגל או עם גוף עמוס רסיסים. אבל לא, לא עם מיכאל ואיתי, לא כשמדובר בגולנצ'יקים.

כאילו אין פציעה, מחיר, או קושי

הם לא סיפרו על הפציעה עד ששאלתי, הם לא דיברו על הקושי אפילו שציפיתי - שלושה דברים עניינו אותם: "מה שלום המ"מ שלנו שנפצע?", "האם יש סיכוי שנחזור להיות לוחמים, אם לא בסדיר אז לפחות במילואים?" ו-"האם צה"ל ימשיך בעבודה? כי יש משימה שחייבים להשלים". זה מה שמעניין שני לוחמי גולני בני 20, השוכבים פצועים ב-"בית ההארחה" בקומה הראשונה של בניין האשפוז בתל השומר. כאילו אין פציעה, כאילו אין מחיר, כאילו אין קושי.

 

 

חיילים מפנים חייל פצוע מטנק ברצועת עזה במבצע
 

חיילים מפנים חייל פצוע מטנק ברצועת עזה במבצע "צוק איתן", השבוע(רויטרס)

 

הלוחמים בבית החולים לא סיפרו על הפציעה, לא דיברו על הקושי - שלושה דברים עניינו אותם: "מה שלום המ"מ שלנו שנפצע?", "האם יש סיכוי שנחזור להיות לוחמים?", ו"האם צה"ל ימשיך בעבודה? יש משימה שחייבים להשלים"

אני מסייר בשטחי הכינוס, נפגש עם לוחמים ועומד בקשר רציף עם קצינים מפקדים. הרוח אותה רוח, יש פציעה, יש מחיר ויש קושי אבל יש תובנה מאוד ברורה שמוכרחים להמשיך להגן על אזרחי ישראל. הגבורה של מיכאל ואיתי היא ביטוי לנחישות, לתחושת השליחות ולעוצמה שעוטפת את לוחמי צה"ל הנלחמים כעת בסמטאות שג'אעיה ובית חנון, אלו השוכבים בסורוקה, ברזילי ותל השומר ובוודאי שאת אלו שהובאו ומובאים למנוחת עולמים.

 

כשנתבקשתי לכתוב על משפחת גולני, לא ידעתי מאיפה להתחיל - האם אדבר על הרעות ואחוות הלוחמים, על הפשטות והישירות של הלוחמים, או בכלל על תושייה חסרת פשרות. אך בבואי לאמת, ובוודאי אחרי השבוע האחרון בו נפגשתי עם עשרות פצועים, ברור לי שכל הללו מאפיינים את כלל לוחמי צה"ל - נחושים, מקצוענים, נטולי מניירות ומלאי תושייה ואחוות לוחמים.

 

מיכאל ואיתי מגדוד 13, הלוחמים בני ה-20 שפציעות להם ובכל זאת גם על המיטה בחדר 13 בקומה הראשונה של בניין האשפוז בתל השומר עסוקים בשאלות כל כך לא אינדיבידואליסטיות, הם ביטוי ללוחמי צה"ל כולם. פעם גולנצ'יק תמיד גולנצ'יק, ואחרי 17 שנה כלוחם ובוגר גולני ברור לי שייחודה של משפחת הכומתה החומה הוא בהיותה מיקרוקוסמוס של צה"ל בפרט ושל החברה הישראלית בכלל.

 

 

ח
 

ח"כ יוני שטבון נפגש עם לוחמים במבצע צוק איתן(יח"צ)

 

על הקרקע שכבו רועי קליין, אוהד קלאוזנר ועמיחי מרחביה מההתיישבות, אלכס שוורצמן ושמעון אדג'ה ממשפחות עולים בפריפריה, אסף נמר שעלה מאוסטרליה, ושמעון דהן ועידן כהן, בנים למשפחות ותיקות מאשדוד ותל אביב

באיגוף תחת אש, למטע הזיתים, עם ארבעה לוחמים

בבינת ג'בל, לבנון, לפני שמונה שנים בדיוק, ראיתי את זה עין בעין, והבנתי מהי משפחת הכומתה החומה. לקרב העקוב מדם נכנסתי אחרי ששמעתי בקשר את חברי הטוב ומפקדי הנערץ, רס"ן רועי קליין הי"ד, מכריז על נפילתו בקריאת "שמע ישראל" מבקעת חומות הלב.

 

באיגוף תחת אש, נכנסתי ללב מטע הזיתים עם ארבעה לוחמים. קרב רימונים עיקש בין כוחותינו, פלוגה ג' של גדוד הבוקעים הראשון של גולני, לבין מחבלי חיזבאללה. הכל אפוף עשן, אש מכל הכיוונים - וגבורה חסרת פשרות של לוחמי גדוד 51, לחמנו שם כמו אריות ומשורה משחרר רק המוות, יש משימה שחייבים להשלים. תחת אש חילצתי את גופות חבריי, ושם הבנתי מה זו משפחת הכומתה החומה.

 

שכבו שם רועי קליין, אוהד קלאוזנר ועמיחי מרחביה מההתיישבות, שכבו שם אלכס שוורצמן ושמעון אדג'ה בנים למשפחות עולים שגדלו בפריפריה, שכב שם אסף נמר שעלה מאוסטרליה כדי להתגייס לגולני ושכבו שם שמעון דהן ועידן כהן, בנים למשפחות ותיקות מאשדוד ותל אביב. שם, על אדמת הדמים בבינת ג'בל לבנון, בלב מטע הזיתים, הבנתי מהי משפחת הכומתה החומה - פסיפס ישראלי שלם של המרכז, ההתיישבות והפריפריה, של מזרח ומערב, של ותיקים ועולים.

 

 

ח
 

ח"כ יוני שטבון ליד רועי קליין ז"ל, לפני מלחמת לבנון השנייה(אין)

 

עשרות בשנים בקעה מגרונות לוחמי ובוגרי ברק, גדעון, הבוקעים הראשון, הגדס"ר ואגוז שירת ה-"גולני שלי", השבוע זה כבר לא רק "שלי" זה "שלנו" - גולני שלנו, של כולנו, של כל בית ישראל. אבל אם באים לאמת, גולני תמיד הייתה "שלנו".

 

פסיפס אנושי שלם לכלל מרכיבי החברה הישראלית - ספרדים כאשכנזים, בני פריפריה והתיישבות כבני מרכז, דתיים כחילוניים, עולים כוותיקים ובני מיעוטים - כולם חשים בגולני בית ומשפחה. כי במשפחת הכומתה החומה, אתה נדרש להפקיד את הסטיגמות והסטריאוטיפים בשי"ן גימ"ל של מחנה שרגא - ובתוך המחנה לכולם יש מקום, אין מוקצים ואין מנודים, כולם בנים ואחים למשפחת הכומתה החומה.

 

אז לא רק השבוע, ובוודאי שלא רק מהשבוע, גולני תמיד הייתה שלנו - ביטוי לחברה הישראלית כולה. משפחת הכומתה החומה היא בעצם המשפחה הישראלית, בית ישראל כולו - יהודים, אחים. אז לא עוד "גולני שלי": מעתה אמרו, "גולני שלנו".


הכותב הוא חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, רס"ן במיל' בחטיבת גולני ומעוטר צל"ש על תפקודו בקרב בינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה