BETA

02.04.2013

01:58

עודכן:

פרידה מהמכולת השכונתית: עולם הולך ונעלם

50 שנה לאחר שבעלה פתח את המכולת ברחוב רש"י בתל אביב, לילי אלקסיר נאלצת לסגור אותה, לאחר שהבניין נמכר ליזם. "אני לא יודעת מה אעשה עכשיו. אני רגילה לבוא הנה", מספרת האישה בת ה-86. "הייתי משלם למחלק הגז ואנשים היו מחזירים לי. זה דבר שלא קיים ולא יהיה קיים יותר", מספר הבן יוסי. גם הדוור מבכה: "הם חלק מהנוף. קשה, כי לא מוציאים איבר מהגוף". פיסה של היסטוריה

(06:49 דקות)

לכל דבר טוב יש סוף: 50 שנה עברו מאז שאברהם אלקסיר פתח את המכולת ברחוב רש"י בתל אביב. כעת, אשתו לילי ובנם יוסי נאלצים לסגור אותה, לאחר שהבניין בו שכנה בדמי מפתח נמכר ליזם. "עברנו איתה פה את כל החיים, אני לא יודעת מה אעשה עכשיו", מספרת לילי אלקסיר.

 

המכולת מייצגת דור הולך ונעלם של עסקים. כולם מכירים את כולם, תחושת אינטימיות שכונתית באוויר. אמנם אין מדפים נוצצים, אבל גם אין תחליף לקשר הבין-אישי. "אנחנו מכולת קטנה עם אנשים ממש קבועים, רוב הלקוחות היו משפחה", אומר יוסי ומפרט: "אני הייתי מוכר בהקפה. הייתי משלם למחלק הגז אם אנשים לא היו בבית, ואחר כך היו מחזירים לי את הכסף. זה דבר שלא קיים ולא יהיה קיים יותר, גמרנו".

 

השכנה ממול, גברת גולדשטיין, תוהה מה תעשה כעת. "בשבילי זה קשה, עכשיו לכי חפשי סופר. אני מאוד מצטערת שהם עוזבים", היא מקוננת. הדוור שקפץ לביקור מוסיף: "הייתה פינה חמה בלב, מאז שהתחלתי לעבוד לפני 23 שנה. הם חלק מהנוף. קשה כי לא מוצאים איבר מהגוף. זה כואב".

 

לאורך השנים נאספו במכולת מזכרות מעניינות מימי עברו.החל מבקבוקי טמפו שאנשים היו מביאים לסניף ומקבלים בחזרה לאחר מילוי וכלה בסבוני "אוליביה" שלא ישובו עוד. אלו העניקו למקום חלק מתחושת החמימות. חלק אחר היה כרוך בפשטות. יוסי מסביר באמצעות דוגמא: "ללכת עם הילדים לסופר, לעמוד בתור ולקחת שוקו – פה באים ולוקחים, יש כאלה שאחר כך משלמים, ויש כאלה שלא. זו לא חנות, זו חנות-בית".

 

איך מתכננת לילי להתמודד עם השינוי בשגרת יומה? "זה החיים שלי, 50 שנה. אבל מה אפשר לעשות? הגיע הזמן להיות כמו כולם בבית, פנסיונרית", היא מחייכת. ואולי הפרידה היא לא רק ממכולת, אלא מתקופה. פרידה ממשהו קטן ומוכר, לעומת דבר זר ומנוכר. פרידה ממשהו שכולנו קצת מתגעגעים אליו.