העולם בתמונות

בארצות הברית אובמה וביידן חוגגים את אחרית הימים בחיבוק משפחתי, בנוטינג היל מלאכים מהלכים בשכונה, בונצואלה דואגים לנשמתם של הילדים ולא נותנים להם לשחק ברובים, ביפן בית קפה יוצא דופן משחזר קומיקס מנגה עם מלצרים בליפ גלוס ובפיליפינים מציירים בקפה

אחרית הימים

חברים וחברות, אתם מסתכלים על חזון אחרית הימים של הפוליטיקה האמריקאית. מתמודד שחור לנשיאות - וסגן לבן. לפני 200 שנה ברק אובמה היה יכול לחלום לנקות את הבית של ג'ון ביידן, והיום ביידן חולם לנקות איזה בלגנים פוליטיים והתבטאויות מטופשות שאובמה יפזר אחריו - העיקר שיפתח להם את הדלת לבית הלבן. המועמד הדמוקרטי לנשיאות הציג את סגנו המיועד לקהל הדמוקרטי ביום שבת האחרון. המעמד המרגש קצת בלבל את אובמה, שהציג בטעות את ביידן כמועמד לנשיאות, אבל מספר 2 לא התרגש עלה בספורטיביות לבמה ועכשיו, יד ביד ולב אל לב הם יפליגו כל הדרך אל הבחירות שיערכו ב-4 בנובמבר 2008.

השלום האולימפי והמלחמה הקרה

היו ימים (ממש מזמן) שבהם שגשג הקונספט של השלום האולימפי. הווה אומר, כאשר נערכו המשחקים האולימפים אחת לארבע שנים, כל המדינות פינו את המלחמות מסדר היום הבין לאומי, והקדישו את כל מרצן לתחרויות הספורט. אבל, מה שעבד עבור היוונים העתיקים לא מוכיח עצמו אפקטיבי בעולם המודרני, והמתאבק הגאורגי שתום העין והחבול הוא סמל לכך. ארצו חיכתה שהעולם יסב מבטו אל הפתיחה המפוארת של האולימפיאדה בבייג'ין כדי לתקוף את המחוז הבדלני דרום אוסטיה, מה שהותיר אותה שתומת עין וחבולה מידיו של הדב הרוסי, דבר שהטיל את העולם כולו למערבולת רטרו של המלחמה הקרה. עכשיו האולימפיאדה נגמרה, המתאבק הלך הביתה לנוח, אבל האקשן האמיתי בעצם רק מתחיל.

אהבה ומלחמה, או שקר כלשהו

זה היה יכול להיות סיפור יפה על אהבה ומלחמה. אפשר היה להמציא משהו מרגש, על הצבא הרוסי שנסוג מגאורגיה הכואבת, בעוד הצעירים לא חוששים לחגוג את אהבתם כמחאה שקטה על המיליטנטיות הרוסית. אבל, זה יהיה שקר. קודם כל, המדור מחוייב לאיזו שהיא אמת בדיווח וחוץ מזה מבט חטוף בצעירים מגלה שלא בגאורגיה עסקינן, אלא במקום עם אוריינטציה הרבה יותר בלונדינית. מה שמשאיר אותנו עם האמת החיוורת, ועם סתם תצלום נחמד של הכנה ליום העצמאות האוקראיני, כשהזוג מרכך קצת את הקשיחות של הטנקים שמתגלגלים מאחורה - לא מחאה ולא נעליים. אבל, זה מה יש.

אל תתנו להם רובים

נשק בידיים של ילדים הוא לא מחזה נעים, אבל אתם יכולים להסיר דאגה מליבכם - הזאטוטים בתצלום, תושבי קראקס וסביבתה, אוחזים במשמידי צעצוע. הילדים מחכים יפה בשורה מאחר והם לוקחים חלק בפרוייקט של ממשלת ונצואלה, במסגרתו רובי הפלסטיק מופקדים בידיהם של פקידי הממשלה, שבתמורה מוסרים לילדים משחקים בעלי אופי מלחמתי פחות. המחנכים באזור קראקס שמודאגים מרמות האלימות הגואות של הנוער, מקווים שבאמצעות משחק בצעצועים בעלי אופי לא הרסני, הדור הצעיר של ונצואלה ירגע קצת. לא סביר שמשחק במכוניות במקום באקדחים ירגיע את צעירי קראקס, אבל הי אם יצליח להם, שווה לאמץ גם אצלנו. כל מה שיכול להפוך את הדור הצעיר שלנו למסוכן פחות לציבור הרחב – יתקבל בברכה.

בלוז לשחורות המדים

מצד אחד זו לא התמונה הכי מחמיאה, מצד שני, מה אכפת להן - הן נזירות. הן לא צריכות לרגש אסתטית. תחשבו איזה נטל אדיר יורד מהנשים האלו בשנייה שהן משתחלות לתוך התלבושת האחידה. לא צריך יותר לשבור את הראש על מה ללבוש, לא צריך להיאבק בתקציב המדולדל אל מול הקולקציות המתחלפות, לא צריך לדאוג אם השמנת קצת או הרבה, אם הורדת שערות ברגליים אתמול או כשבגין עלה לשלטון. כל התכתיבים המטופשים שמנהלים לנשי את החיים, מתאדים אל מול אורה הזוהר של האמונה. כמעט מתחשק לקנא בהן, אבל אז נזכרים שהגבר היחיד שנכנס אליהן (ללב) הוא ישו ז"ל והקנאה, רגש לא נוצרי שכמותה, חולפת כלעומת שבאה.

סגירת מעגל

בשבוע שעבר סיכמנו שתמונה אחת שווה אלף מילים כמו כלום, אבל השבוע מסתבר שלפעמים דרושות לפחות 100 מילים כדי שהתמונה תהיה שלמה. המקום הוא בירמנגהם אנגליה והציור מורכב מפסיפס עצום של למעלה ממאה אלף תצלומים שהביאו תושבי האזור. חברי הוועדה בחרו תמונה אחת שאותה הם רצו ליצור מבין האלפים שהגיעו אליהם כשהמטרה הייתה לשבור שיא עולם, דבר שאנשים רוצים לעשות מדי פעם ואיש אינו יודע מדוע. התוצאה הסופית היא שחזור פסיפסי רחב ידיים של תצלום משנת 1926 אשר תעד מתאבק חובב בשם ארתור ג'יימס באונס. את התמונה שלחה נכדתו לוסי בת ה-17, והיא זו שפוסעת על פרצופו של סבה - בסוג של סגירת מעגל כזו או אחרת.

נוטינג היל - גרסת הפסטיבל

לא, לא כאב לה כשהיא נפלה מהשמים, המלאכית באה מנוטינג היל לונדון, לא מהרקיע. יותר ממליון איש מגיעים לחגוג את הקרנבל מדי שנה. אתם בטח מתים לדעת מה מקורה של המסורת הצבעונית אז נספר, שהיא החלה בשנת 1964 אולם שורשיה הולכים הרחק אל המאה ה-19 בטרינידד. השחורים המשועבדים חיו חיים עגומים ומלאי הגבלות, ורק לפני החגים הנוצריים הותר להם לרקוד ולשמוח ברחובות. הם ניצלו את המאורע והפכו את החגיגות לפסטיבלים של תחפושות. מפה לשם העבדות תמה, חלק מהטרינידדים יצאו לחפש מזלם ונחתו בלונדון. גם שם החיים היו קשים וכדי לשכוח הם היו יוצאים לרקוד לצלילי מוזיקה מהבית. הוייבים השחורים/קריביים היו כמו הלהבה לבריטים המיובשים והשילוב הוליד את הקרנבל.

גלויה מימי הביניים

אם החגים המתרגשים עלינו מלחיצים אתכם ואתם מחפשים יעד מעבר לים כדי להעביר בו בנעימים את עונת ה"קנה לי ואקנה לך" שווה לשקול את צ'סקי קרומולוב שבצ'כיה. הכפר הימי ביניימי שהתואר "ציורי" קטן עליו, ושנראה כאילו יצא קומפלט מסרט של דיסני הוכרז בשנת 1992 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ולא בכדי. יש שם כל מה שצריך כדי לגרום לבן אדם להרגיש שהוא הכי רחוק מהלבנט של 2008 שאפשר. הכפר מוקף נהר, הסביבה פורחת, השמש המזרח אירופית מלטפת והמבנים כולם מימי הביניים. בלי מחוייבויות משפחתיות שיהרסו את הקסם ובלי הדודה החופרת, החגים בחו"ל יכולים להיות מה שהם אמורים - הפוגה נעימה מהיום יום עם האהובים עליכם.

בית קפה אדלשטיין, יפן

היפנים הם עם פסיכי, זאת אמת ידועה. כל מי שחוזר מביקור בארץ השמש העולה מלא בסיפורים על המוזריות היפניות – החל מנתינת מתנות אין סופית, דרך הנוער ברובע שיבויה וכלה בחיבה לפורנוגרפיה שמשולבת ברתיעה גנטית משערות ערווה. עכשיו אפשר למנות על האקצנטריות היפנית ביזריות חדשה לגמרי: בתי קפה ומסעדות שבהם המלצרים והלקוחות משחקים תפקידים מתוך קומיקסי מנגה. בתמונה הזו, למשל, מתועד בית הקפה אדלשטיין שבטוקיו. בקפה בעל השם היהודי למהדרין, המלצרים לבושים כנערי בית ספר בעלי מראה אנדרוגיני ומתקשטים בליפגלוס, ו"מנהלת" בית הספר חובבת קומיקסים הומו-אירוטיים. הכל אגב מיועד לרצות את ציבור הנשים שפוקד את המקום. מעניין מה היה קורה אם מישהו היה מעז לפתוח בית קפה כזה בירושלים.

הפיליפינים - לא מה שחשבתם

למדור יש בשורה שעלולה לזעזע את עולמכם – ראו הוזהרתם. פיליפינים לא נולדו כדי לגלגל זקנים ישראלים לשמש! גם לא כדי לנקות בתים של אנשים עשירים. הם עושים זאת בלית ברירה! החיים באחת המדינות העניות בעולם והצורך לפרנס את משפחתך הופכים אותך אנין פחות, ורק בסופה של דרך זו מצויים הקשיש הישראלי או האחוזה בסביון. כן, זו פיסת מידע שקשה להתמודד עימה, אבל הינה ההוכחה: סאנשיין פלאטה היא פיליפינית שעוסקת למחייתה בציור. מבט בוחן בתמונה יגלה לכם שהיא די טובה בזה. הגוונים החומים של הציור נובעים מהבחירה של סאנשיין להשתמש בפולי קפה טחונים ודחוסים למשחה כצבע. זהו, אחרי שניתצנו עוד מיסקונספציה לגבי חייהם המסתוריים של הפיליפינים, אפשר להמשיך.