האם הורים שהביאו בטעות למות ילדיהם צריכים לעמוד לדין?

מאז שנת 2007 ועד היום נרשמו כמעט 400 מקרים של ילדים שנשכחו מאחור בכלי רכב, 19 מהם נגמרו במוות. פרקליט המדינה הוציא ב-2002 הנחיה הקובעת כי במקרים שכאלו - אין להעמיד לדין את ההורים. אך לאור המקרים החוזרים ונשנים עולה השאלה: האם צריך לנקוט באמצעים פליליים במקרים מסוג זה ומדוע במקרים טראגיים אחרים המדינה כן מעמידה לדין הורים שגרמו למות ילדם בשוגג?

לפעמים כל מה שצריך בשביל טרגדיה זה שבריר שנייה של חוסר תשומת לב. זה מה שקרה למריאן אסולין, אשר רכבה התהפך לתעלה בצד הדרך לאחר התנגשות ברכב אחר. כל מה שהוביל אל הרגע הזה והתאונה עצמה נמחקו לחלוטין מהזיכרון של אסולין. רק הדקות הראשונות אחרי שהתעוררה והתבשרה שבתה בת השנתיים נהרגה - מתנגנות שוב ושוב בתוך הראש, לא נותנות מנוח.


בעוד חודשיים תעמוד אסולין מול שופט ותתמודד עם שני סעיפים של נהיגה בקלות ראש וגרימת מוות ברשלנות שמטילים עליה את האחריות למות בתה בת השנתיים. האם אסולין, אם לתינוקת בת חמישה חודשים, נהגת בלי כל עבירות קודמות שעשתה טעות רשלנית - צריכה לעמוד לדין או שהמשפחה הזו נענשה מספיק? המדינה הכריעה שכן, אבל יש מקרים שבהם התנהגות רשלנית של הורים שנגמרת במוות, מתקבלת משום מה באופן אחר לחלוטין.

 

אליה ויינגוט בן שנה וחצי מת לפני כשבועיים לאחר שנשכח על ידי אביו באוטו. האב התקבל לאחר מכן בכנסת בחיבוק אמיץ והעיד על הטרגדיה שעברה עליו. אז מה ההבדל בין משפחת אסולין מבית שאן, שהמדינה דורשת למצות איתה את הדין עד תום- למשפחת וַיְינְגוֹט מאשדוד? ולמה אופי הטרגדיה מגדיר את תגובת המדינה?

 

 

 

אליה וינגוט, הפעוט שנשכח ברכב הוריו ומת
 

אליה וינגוט, הפעוט שנשכח ברכב הוריו ומת(באדיבות המשפחה)

 

הוויכוח הסוער הזה מתעורר אחרי כל טרגדיה כזאת ובשנים האחרונות היו לא מעט כאלה. מאז שנת 2007 ועד היום נרשמו כמעט 400 מקרים של ילדים שנשכחו מאחור בכלי רכב, 19 מקרים נגמרו במוות. המדינה לא מגישה במקרים כאלה כתבי אישום.

 

בשנת 2001 הוביל חבר הכנסת דאז אופיר פז פינס מהלך חקיקתי כדי לנסות ולהתמודד עם התופעה של שכחת ילדים ברכב. זוֹ הייתה הפעם הראשונה שהמחוקק נתן את דעתו לנושא.  למרות החוק שקובע רף ענישה פלילי, פרקליט המדינה הוציא ב-2002 הנחיה הקובעת כי במקרים שבהם שכחת ילד במכונית נגמרת במוות - אין להעמיד לדין את ההורים.

 

ייתכן שזה נשמע מקומם, אבל המציאות, כדרכה, מורכבת הרבה יותר. הסיפור יוצא הדופן של ישראל לייכטר פורסם בחדשות 10 לפני שנים אחדות. לייכטר הוא סבו של חיים בוימל, ילד בן ארבע שנשכח ברכב על ידי המורה שלו בקיץ 2013. הסבא ביקש אז שנחמן שטיצר, האיש שהוּאַשם בהריגת הילד ברשלנות, לא יישלח לכלא. השופט קיבל את בקשת המשפחה ועל שטיצר נגזרו שישה חודשי עבודות שירות. המורה והסבא הקימו אז עמותה שתילחם בתופעה והם עדיין פועלים יחד.

שלוש שנים, חמישה מקרי מוות נוספים והמדינה עדיין לא החליטה איך היא מטפלת בתופעה הנוראה הזו. בשבוע שעבר, רגע אחרי פיזור הוועדה המיוחדת השלישית שהתכנסה כדי להתמודד עם המוות המיותר הבא, נאספו כמה מן הנוכחים לתפילה בחדר הסמוך. לא בטוח שזה הפתרון שלו פיללו עשרות האנשים שגדשו את החדר הזה, לא יכול להיות שזה הפתרון היחיד שייצא מהכנסת.