BETA

24.06.2010

01:09

הנסיגה מלבנון: מהלך מתוכנן היטב או ארוע שיצא משליטה?

לפני עשר שנים עזבנו את לבנון. שש שנים זו הייתה הצלחה כבירה. אח"כ באה מלחמת לבנון השנייה וזו נהייתה תבוסה נוראה. עפר שלח לקח את גיבורי הנסיגה ההיא, מאלופים בצה"ל ועד מפקד צד"ל הגולה בפריז ושיחזר את היציאה ההיא, מה סיפרו לנו אז ומה קרה באמת

10 שנים אחרי, הנסיגה מלבנון נזכרת בעיקר לפי ההשקפה הפוליטית - הימין משוכנע שהחברה התבוסתנית ניצחה את צה"ל וההרתעה הישראלית נחלשה, והשמאל אומר שהנסיגה שמה קץ לאיוולת של 18 שנים ושמנהיג אמיץ יודע מתי להתנתק.

 

בסיפור הנסיגה טמונים כל כשליה הקבועים של המערכת המדינית ביטחונית בישראל - שרירות ההחלטה, הנתק בין הצבא לדרג המדיני ברגעי ההכרעה וגם ליקויים גדולים בביצוע שאיש לא תיחקר.

 

השותפים העיקריים למהלך מדברים איתנו היום בגילוי לב ובהרחבה, מה שמאפשר לפרוש את מלוא היריעה. לדברי חיים רמון, שר בממשלת ברק 99', כשברק תפקד כרמטכ"ל הוא היה נגד הנסיגה וטען כי מדובר בשיתוף פעולה עם חיזבאללה. בהמשך השתנתה דעתו של ברק, יחד עם דעת הקהל.

 

טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של ברק באותן שנים, אומר שעדיין קשה לו לקבוע אם החלטת הנסיגה התקבלה לאורך זמן או באופן אינסטינקטיבי. אלוף במילואים משה קלפינסקי, שהיה מפקד עוצבת הגליל בעת הנסיגה דווקא טוען כי עבודת המטה באותה תקופה הייתה מאוד מסודרת.

 

ב-21 בפברואר 2000 התקיים דיון מטכ"ל על לבנון. אלוף הפיקוד אשכנזי צפה את הנולד ואמר כי מה שיקבע את היציאה מלבנון יהיה התנהגות צה"ל. הרמטכ"ל מופז הורה להתחיל בהוצאת הציוד מלבנון. "היה רצון לצאת עם מינימום נפגעים", אומר היום מופז. אך למעשה נוצרה סתירה ב-3 רמות: הדרג המדיני דיבר על הסדר, הדרג הצבאי הבכיר הוביל לנסיגה מזורזרת ודרג השטח ראה מציאות מעורבבת שבה התוכניות המדוקדקות מאבדות משמעות.

 

תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, מפקד חטיבת "חירם" בעת הנסיגה מלבנון, אומר לחדשות 10 כי גם הוא היה בטוח שצה"ל יצליח להחזיק באיזור הביטחון גם אם יעזוב מוצב או שניים, אך בדיעבד זו הייתה טעות. איש לא צפה את מה שארע - חיזבאללה זיהה את התורפה הזו והפתיע בשיטת הפעולה.

 

אשכנזי המשיך להאיץ את הנסיגה, מחשש לתסריטי אימה. לבסוף הוחלט על נסיגה, אך לדברי רמון, היא נראתה בצד הטקטי כמו בריחה. ארגון חיזבאללה הפתיע את צה"ל בתהלוכות אזרחיות וצד"ל החל להתמוטט, תוך עריקה המונית משורותיו.

 

ב-22 במאי, יום אחרי נפילת טייבה וקנטרה התקיימה ישיבה דחופה של הדרג המדיני והצבאי. ברק החליט שיש להחזיק מעמד, בניגוד למצב בשטח, אך לבסוף התקבלה ההחלטה לסגת. הנסיגה החלה בגזרה המערבית, אך הבלבול בשדה היה רב. "החרדה הכי גדולה שלי הייתה שנשכח מישהו שם", אומר היום קלפינסקי. דימוי הנסיגה כמהלך צבאי מוצלח נבע מהעובדה שלא היו בה נפגעים, אך השלכותיו התבטאו במקומות רבים. ציוד צה"לי נשאר במכולות, טנקים אצל חיזבאללה.

 

חשוב לזכור שהטעויות לא תוחקרו ברצינות. רבים החליטו שהייתה הצלחה, והמיעוט נדחק הצידה. "לא היה תכנון, אלתרנו", אומר צ'יקו תמיר. מפקד צד"ל באותה תקופה, גנרל אנוטאן לאחד, אומר בראיון מיוחד לחדשות 10: "צבא צרפת היה אמור לתפוס את מקומנו שם, אך ראיתי שהם לא רוצים". בצה"ל לא ידעו כלל על התיאום הזה. ביקורת רבה מופנית גם לתמונות בהן נראו החיילים נמלטים ברגל. בצד"ל, במקביל, היו המומים מהמצב שנוצר. אנשי צד"ל מספרים היום שלא ידעו לאן ללכת.

 

מאז הנסיגה השתמשו בה בעיקר לצורכי ניגוח פוליטי ואישי. לא פלא שאחרי 10 שנים ולמרות כל מה שקרה בין לבין, צה"ל עוד מתכסה באהדת הציבור ונמנע מתחקור אמיתי. כש הקברניטים מדחיקים, לא מפתיע שהספינה ממשיכה לשוט באותו מסלול ממש.