BETA

27.05.2009

22:07

עודכן:

העולם בתמונות

המדור מודאג מהנעשה בקוריאה הצפונית וסביבותיה, עומד על זכותם של שני בני אדם שאוהבים זה את זה להחליף טבעות גם אם זה בניגוד לדעתו של הממסד, נגעל מאנשים שאוכלים בעירום וכמהה לעזוב הכל ולעוף בעקבות פיטר פן וונדי ללונדון

אחריי, אל המרתף הגרעיני

לא יודעת מה איתכם, אבל המדור שוקל בחיוב רילוקיישן אל המרתף הגרעיני שאין לו. כמו שזה נראה עכשיו, מדובר הצעד ההגיוני היחידי למי שהתרגל לראות את עצמו בחתיכה אחת, ללא רגל שלישית או אף שני שיצמחו לכולנו ללא ספק, בעולם של אחרי השואה הגרעינית שדוהרת לכיווננו. איך לעזאזל מה שמתבשל במוחו של רודן קטן ורשע אי שם בקוריאה הצפונית הולך להרוס לנו את החיים? טוב ששאלתם. החברים בפיונגיאנג לא שומרים את הידע המסוכן שלהם לעצמם, והם יותר משמחים להפיץ אותו (תמורת תשלום הוגן כמובן) לכל החברים שלהם לציר הרשע, כן, כולל איראן וסוריה. אז ניפגש במרתף?

איש איש לעצמו

ואם באפוקליפסות עסקינן, המדור רוצה לנצל את ההזדמנות ולמרר על מות ביטחונם האישי של אזרחי ישראל. מציאת גופתה של דנה בנט, והסיפור המכוער שנחשף לאחר מכן רק מדגישים מציאות מדרדרת. בין היתר חתומה על המצב העגום מערכת המשפט שלנו. איך יתכן שאדם מסוכן כיחיא פרחאן הסתובב חופשי? הרי עוד לפני חשיפת הפרשה שקשרה אותו למקרי רצח נוספים, לא היה מדובר באחד מל"ו צדיקים. הוא הורשע בעבר בעבירות של אלימות, מין, רכוש סמים והרשימה עוד ארוכה. פרחאן לא לבד כמובן. שמעתם פעם על אלכס וולקוב שבית המשפט המחוזי התעקש לזכות מרצח אשתו שוב ושוב, למרות שהוא הודה במעשה ושיחזר אותו? אז תשמרו על עצמכם שם בחוץ, כי אף אחד אחר לא מתכוון לעשות את זה בשבילכם.

אהבה חופשית? לא בקליפורניה

מדהים שבשנת 2009 יש עדיין מי שחושבים שיוכלו להכתיב לאנשים את מי מותר או אסור להם לאהוב. כל עוד שני אנשים בוגרים בוחרים בדעה צלולה לחיות איש עם רעהו – לאף אחד אסור לדחוף לשם את האף. אם שני גברים רוצים להתחתן זה עם זה שיהיה להם בהצלחה, אם שתי נשים רוצות להחליף טבעות שיהיה להן לבריאות. אמה מה, בקליפורניה לא חושבים ככה. לאחר שבשנה שעברה התיר בית המשפט העליון לזוגות חד מיניים להינשא, הצביעו אזרחי קליפורניה על "הצעה 8", שהיא תיקון לחוקת מדינתם שאוסר זאת. זוגות גאים שרצו להתחתן עתרו לבית המשפט העליון נגד ההחלטה, והשבוע הוא החליט שיש להותירה על כנה. ככה זה. צעד קדימה, שניים אחורה.

היום שאחרי המלחמה

רבע מאה של מלחמת אזרחים עקובה מדם באה אל סופה בסרי לנקה בשבוע שעבר. הנמרים הטמילים נלחמו על זכותו של המיעוט הטמילי (דא) לעצמאות וכעבור כ-70 אלף הרוגים, ומאות אלפי עקורים הם הובסו. כרגיל במקרים כאלה תמונת המצב אינה חד משמעית וקשה עד בלתי אפשרי לקבוע מי הטובים ומי הרעים, ואולי זה כבר לא משנה. כל שנותר הוא לקוות שהממשל בקולומבו יתיר לארגוני הסיוע גישה חופשית למחנות הפליטים שמאכלסים כרגע כ-300 אלף בני אדם, ושהשקט ישוב לשרור באי הקדוש.

הנזירים בלוז

בעוד נפשו של העולם מוטרדת בסוגיות כבדות משקל כמו הגרעין הצפון קוריאני, הניצחון המסתמן של חיזבאללה בבחירות בלבנון או הניצחון של אריק בהישרדות, יש גם מי שמתפנים להתעסקות בעניינים אחרים. חשיפת ישבנים, למשל. הזכרכרים החביבים שבתמונה, שלבושים כנזירות, מתועדים כאן כשהם יוצאים מבית המשפט שבאירקליו, כרתים. 17 תיירים בריטים עמדו למשפט עטויי שמלות שחורות לאחר שנעצרו כי חשפו את ישבניהם בציבור. אבל, סוף טוב הכל טוב - הנזירים בלוז שוחררו לדרכם לאחר שאיש לא הופיע כדי להעיד שהוא מצא את המונינג הקבוצתי מטריד. ואתם חשבתם שהישראלים הם תיירים נוראיים.

ארוחה עירומה

רק אלוהים יודע למה מישהו בדעתו השפויה יבחר לסעוד בחברתם של זרים כשהוא והם עירומים לגמרי –הרי כולנו יודעים שבתכלס רוב האנושות לא ממש מעוררת תאבון. מדי חודש מתכנסים במסעדה בניו יורק חבורה של כשלושים אנשים, לבושים היטב ובעלי מראה מכובד, לארוחה שהכותרת שלה היא "ביגוד אופציונלי". החברים, פושטים כל מה שעליהם, פורשים מגבת או צעיף על הכיסא וסועדים את ליבם כמו שאדם וחווה עשו לפני שלקחו ביס מהתפוח. המדור, יצור שמרן ופולני עד עמקי לבבו לא יכול להעלות בדעתו מחזה מטריד יותר במסעדה, והיה בוחר בסלט עם תולעת בכל יום נתון, על פני גברבר שמוט איבר בשנות ה-40 לחייו שמנשנש פסטה בעירום. פויה.

london calling

הקסם המיוחד של לונדון נובע מכך שלמרות שזו אחת הערים המודרניות ביותר בעולם, יש בה פינות חמד ורגעים מסויימים שבהם התייר מרגיש שהוא נשאב מאות שנים אחורה. קחו לדוגמא את התצלום הבא. נדמה שאם נתרכז מספיק אפשר יהיה לראות את פיטר פן וונדי מרחפים יד ביד אל מעבר לבתי הפרלמנט בדרכם לארץ לעולם לא. אבל תכלס, אם אתה כבר בלונדון, מי רוצה לעוף? בעיקר בימים אלה, בהם המיתון הגיע אפילו לאוקספורד סטריט והפאונד חזר לרמות פחות או יותר אנושיות. אללי - אני בקצה הלבנט וליבי בסוף הקובנט גרדן.

חג שמייח

איכשהו, מאחד החגים הכי דתיים בלוח השנה היהודי, שבועות הפך לסמל הישראליות. כשהמדינה הייתה עלמה צעירה ורזה, זו הייתה ישראליות התיישבותית, והחג עמד בסימן הביכורים. כולם לבשו לבן והביאו את פירות עמלם החקלאי לחגיגה בניחוח קיבוצי. מי שגר בעיר עשה בכאילו או נסע אל הקרובים במושב. ככל שהמדינה ואנחנו התבגרנו והתברגנו, החג הפך לאורגיית גבינות וחלב. ועדיין מדובר באחד המועדים השווים שעומדים לרשותנו. ימי ראשית הקיץ אפופי ניחוחות פרחים, מזג האוויר נעים וגבינות, אין מה לומר, זה ממש טעים. אז שיהיה חג שמייח! נ.ב. אם תמהתם לגבי הקשר של ילדי ההאמיש לעניין: מדובר בילדים חרדים שהצטרפו לקרובי משפחה לקציר חיטה, בה ישתמשו בשנה הבאה לאפיית מצות פסח, לידיעתכם.