BETA

סיפור הפרברים: מה צופן העתיד לעיירות הפיתוח?

לבית שאן מגיעים 200 אלף תיירים בשנה, אבל העיר לא זוכה להעשיר את קופתה. בקריית גת הוקם מפעל הייטק, אבל העובדים עוזבים בסוף היום בחזרה למרכז. אבל זה לא חייב להיות ככה: ירוחם ונתיבות זוכות להגירה חיובית ולפריחה של חיי תרבות וחברה. הכל תלוי בממשלה או שהכל מתחיל מלמטה? • כתבה אחרונה בסדרה

הדרה בן דוד גדלה בירוחם. אביה היה ממקימיה ועבד בקרייה למחקר גרעיני. את לימודי התיכון עשתה בכפר עזה. כשנישאה, גילדה ביישוב ארבעה ילדים. לפני שנה וחצי חזרה לעיירה והקימה את בית הקפה הראשון בירוחם. "הדבר שהכי רציתי זה לשבת עם בעלי בבית קפה. זה היה החלום שלי", היא מספרת. "לא היה דבר כזה. זה התגלות. משהו אחר לגמרי. פתחתי במקום הנכון ביותר בארץ. ירוחם שווה את זה. כל דבר פה נבנה לאט-אט". לתוך דבריה נכנסת כוכב בוסקילה, שמבהירה: "זה כמו לבנות את הבניין עם נמלים. בזמן הזה אנשים עוזבים, חושבים אחרת, בורחים".

 

כשהגענו לירוחם, אמרו שאנחנו חייבים לשתות משהו בפאב של ברק שואתו הוא פתח במוסך והיום מארח אמנים בכל סוף שבוע. בניגוד למגמה הכללית של עזיבה, בירוחם נתקלנו גם בצעירים מסוג אחר. בין 40% ל-50% מבני המחזור של החבר'ה האלה, חזרו לירוחם. "הייתי בלונדון חמש שנים, הצלחתי שם וחזרתי למרכז. אבל החלטתי שאני כן רוצה לחזור לירוחם", אומרת אדווה בניסטי. בת אל ביטון: "יש משהו בהוויה, בחמימות, בשותפות שאתה אל מוצא בכל מקום ומי שחווה את זה קשה לו להתנתק מזה. זה הדבר שמחזיר אותנו". מיכאל ביטון, ראש המועצה: "הם רוצים להקים פה חיים, הם מבינים שיש פה הזדמנות".

 

>> לכתבות נוספות בסדרה "סיפור הפרברים"

פרק 1: השוליים מתרחבים | 2: הממשלה מפלה | 3: החלוקה עושקת

 

מתכנתי השבבים וחוטבי העצים

 

אמנם עסקנו כל השבוע בחיים הקשים. אך הזדמנות גדולה מרחפת מעל ירוחם. עד 2020 עשרת אלפים משפחות של אנשי קבע יעברו לדרום. חלקות אדמה מופשרות בירוחם, בנתיבות ויישובים נוספים. ברכבת ישראל מותחים מסילות צפונה ודרומה שיהפכו את הפריפריה קרובה יותר למרכז. אבל תשתיות זה מספיק? אנשי צבא הקבע יעברו לכאן או אנשי הקבע יעלו על הרכבת וייסעו מהמרכז דרומה?

 

מפעל "אינטל" בקריית גת מוכיח שלא תמיד תעסוקה היא כל הסיפור. אמנם בנייתו עשתה טוב לעיר והכניסה לקופתה עשרות מיליוני שקלים בשנה, אבל רוב העובדים, המהנדסים, אנשי ההייטק, האוכלוסייה החזקה, לא עברו להתגורר בעיר. "נהוג בקריית גת לטעון שאנחנו, הקריית-גתים, רק חוטבי העצים ושואבי המים", אומרת בלהה לוטן, עורכת "המקומון" בעיר. "קשקוש. אם למדת והתקבלת, אתה לא חוטב עצים. ואם אתה חוטב עצים, אתה לא חותם בלשכה, אתה חוטב עצים ב'אינטל'. אגיד לך יותר מזה, הבן שלי למד בתיכון שקראו לו צומח, הוא היה מחזור א', ש'אינטל' לקח תחת חסותו. לנער מקריית גת, להיכנס לתוך זה, זה שואב אותך. חוזר הביתה מאוהב והוא הלך עם זה הביתה. יש לי ארבעה ילדים, כולם עזבו. אנחנו לא מספקים עניין. אם אתה רוצה בערב לצאת - אין".

 

וזו התמונה בכל עיירות הפיתוח. "הדבר הראשון כשאנחנו מדברים עם אנשי קבע על מעבר לנגב, הם שואלים: יש לכם פאבים? יש תרבות? יש תאטרון? יש מה לעשות בערב?", מספר צביקה אלוש, יועץ תקשורת.

 

קחו לדוגמה את בית שאן. לא בטוח שביקתם בפנינה הזאת. חפירות מהתקופות הכנענית, הרומית והביזנטית וגם תאטרון מושלם להופעות. תתארו לכם עולם שכמו בקיסריה, פעם בחודש מתקיימת הופעה במקום. מה זה עושה לאזור? מה זה עושה לבית שאן? לתדמיתה? איך כל תושבי עמק יזרעאל, מטבריה, מהגולן מתנקזים לכאן? 200 אלף מבקרים מגיעים לגן הלאומי בבית שאן בכל שנה. אולם אף לא מסעדה קמה לשירות התיירים. אין בית מלון פרט לאכסניית נוער. רכבת העמק תגיע. אבל בלי יזמות מקומית זה לא יצליח. "אין ספק שברגע שהעיר תחשוב תיירות, הכל יפרח", אומר סמי אלפסי, מורה דרך באזור.

 

לעומת זאת, ישנה נתיבות. מכל המקומות היא יוצאת דופן. "אני יכול לומר לך שמי שקנה פה מבנה לפני 10 שנים, שילם 250 דולר למטר. היום המחירים מתקרבים ל-2,000 דולר למטר", מספר משה מימון, מנכ"ל עיריית נתיבות. העיר הפכה לצומת מסחרי אמיתי. ההגירה אליה חיובית, קמו בה מרכזי בילוי וחיי לילה. "זה בא מלמטה. הנהנגה של העיר, יזמים מקומיים שלקחו את גורלם בידם ולעשות מעשה. פיצתוח התשתיות שלנו הוא ברמה גבוהה ואי אפשר להפריד את ראש העיר ממה שקורה בעיר", אומר מימון.

 

ביטון מסכים: "אנחנו עושים ולא מחכים לממשלה. בדרך מושכים את תשומת הלב של הממשלה. ממשלת ישראל מעולם לא קיימה דיון אסטרטגי על ירוחם. בתוך 3 שנים היו פעמיים ישיבות ממשלה על ירוחם. זה קרה מלמטה. שכנענו את נערי האוצר שזה המקום להשקיע".

 

וזה המצב כיום. במקום שיש בו מנהיגות מקומית חזקה, מתחולל שינוי. במקום שבו הפוליטיקה המקומית מסוכסכת - הכל תקוע. אין תוכנית כוללת, אין שילוב ידיים של המדינה ותכנון לטווח ארוך. אמנם בתחום התחברוה כבר התחילו לעבוד, אבל מה עם כל היתר? הפתרונות לכל הכשלים הם מורכבים, אך לא בלתי אפשריים. אולי צריך להכריז את פרויקט לאומי. כי אחרי הכל, את העוול ההיסטורי כבר אי אפשר לתקן, אבל את ההווה והעתיד אפשר וצריך.