שוליים הולכים ומתרחבים: על הזנחת עיירות הפיתוח

יותר מ-60 שנים אחרי הקמתן, התדמית של עיירות הפיתוח עדיין לא השתנתה. ההיסטוריה ידועה, אבל איך קורה שעד היום נותר המצב על כנו? אפילו הצעירים מיואשים: "בית שאן זו לא עיר להצליח בה, ולכן לא נישאר לגור כאן" • "סיפור הפרברים", פרק 1 בסדרה

"תל אביב היא עיר גדולה ומפותחת. ככה אנחנו רוצים שגם אופקים תהיה", אומר הילד ליאל מאופקים. לצדו יושבת שילת, שקובעת בנחרצות כי "זה שאנחנו עיר קטנה, ממש לא אומר שאנחנו לא טובים".

 

כשאנחנו עוברים לשוחח עם שמיניסטים מבית שאן, התמונה כבר אחרת. רק 6 מתוך 20 העידו כי ירצו להישאר לגור בה בעתיד. הם כבר יותר מפוכחים, דור שני או שלישי לעלייה הגדולה שגדלו לדימוי של עיירות הפיתוח.

 

"זו לא עיר להצליח בה", מכריז אחד מהם. אחרת מסבירה: "אני מסתכלת על העתיד, לא אוכל לפרנס את המשפחה עם מה שמרוויחים כאן". אז איך ייתכן שכל כך הרבה שנים אחרי, נותר הדימוי של עיירות הפיתוח בדיוק אותו הדבר? את זה ניסינו לבדוק בסדרת הכתבות "סיפור הפרברים".

 

>> לכתבות נוספות בסדרה "סיפור הפרברים"

פרק 2: הממשלה מפלה | 3: החלוקה עושקת | 4: העתיד ורוד?

 

"חשוב להבין את ההיסטוריה", אומרת ד"ר יפעת ביטון, משפטנית ופעילה חברתית. "אחרת נפספס פה נקודה. זה לא כדי לחזור לשם, אלא כדי להסביר את השורשיות של הבעיה. אומרים שאנשי עיירות הפיתוח לא רוצים לעזור לעצמם, אפשר לחשוב שרואים פה מכוניות ובתים יפים. צריך להזכיר מהו מקור העוול".

 

במהלך צילומי הסדרה, ערכנו מסע בחצור, בקרית שמונה, בבית שאן, בקרית מלאכי, בקרית גת, באופקים ובירוחם - לא מצאנו כמעט אף יישוב שההגירה אליו חיובית והצעירים נשארים בו כדי לבנות את עתידם. צפו בפרק הראשון של הסדרה על שוליים הולכים ומתרחבים.