BETA

18.02.2017

21:14

עודכן:

יוצאים מהבונקר: בחזרה לימי התופת במוצב "דלעת" בדרום לבנון

השבוע מלאו עשרים שנה לאסון המסוקים. תקופה שבה שימשו לוחמי המוצבים בלבנון סוג של ברווזים במטווח במלחמת חפירות מיותרת ואינסופית. מה עבר על דורות הלוחמים שאיכלסו את "דלעת", המוצב הקדמי של צה"ל בלבנון לאורך עשור? ואיך מתמודדים שנים אחרי, עם הידיעה שכל הסבל הגדול ההוא יכול היה להימנע?

במבט לאחור, דוקא שגרה נטולת גבורה כמו שבאה לידי ביטוי בהיסטוריה של מוצב "דלעת", יכולה היתה לסמל באופן מובהק יותר שנים של התבוססות בבוץ הלבנוני, אבל בזכרון הלאומי נצרב איכשהו תמיד המוצב התאום "בופור".

 

המוניטין העגום של המוצב החל להתבסס באוקטובר 1994, כשהשם "דלעת" עלה לכותרות בפעם הראשונה. זה היה כשחיילי חיזבאללה הצליחו לחדור למקום ולתקוע שם דגל. צילומי הווידאו ששחרר זמן קצר לאחר מכן הארגון, הפכו נצחון טקטי חסר משמעות אמיתית, להישג תודעתי. "ברגע שצילמו את זה, שוכחים את מה שאנחנו עשינו שם יום יום",  אומר יוסי בכר, לשעבר מפקד צוות במוצב.

 

לכתבות נוספות בחדשות 10:

ארדן על אום אל חיראן: "אם היו טעויות, נפיק לקחים"

חשד להתעללות קשה של הורים בילדם: "חריג, קשה להאמין איזה סבל הוא עבר"

תושבים בע"מ: המשפחות שרכשו דירות - ולא קיבלו בעלות בטאבו

 

"דלעת" הוקם בשנת 1982 במהלך מלחמת לבנון הראשונה עם נסיגת צה"ל לרצועת הבטחון, הפך המוצב הצפוני ביותר ברכס עלי טאהר, לחלק מקו המוצבים הראשון. רק כקילומטר וחצי הפרידו בין המוצב ובין העיר נבטייה, והמרחק דרומה מהגבול הצפוני של ישראל היה גדול משמעותית מזה של הבופור.  "היינו שם לבד. פשוט חיינו עם הווסטים עלינו. לא החלפנו בגדים כמעט", מספר עופר בלוטרייך, מפקד צוות לשעבר במוצב.

 

במהלך שנות השמונים ידע המוצב התקלויות עם חוליות פלסטיניות ושיעיות, אבל היה זה ארגון חיזבאללה שהלך והפך בתחילת שנות התשעים לאויב העיקרי של צה"ל בגזרה. עם האיום הזה היו אמורים להתמודד גם החבר'ה של שי פלבר, חובש במוצב, שעלו לעשות שם קו בחודש פברואר 1996. "אנחנו באנו לדלעת אחרי אירוע הדגל והיינו חדורי מטרה שבאנו לנצח את האויב", נזכר פלבר.

 

אבל מוטיבציה עמוקה ככל שתהיה, מעולם לא היתה שם המשחק בדלעת. "יום אחד היתה אמורה להגיע שיירה למוצב ואז בארבע וחצי לפנות בוקר אנחנו שומעים יריות צרורות אינסופיים מדרום למוצב", נזכר פלבר. עוד לפני עלות השחר נתקל הכח במארב של חיזבאללה שהמתין לו בעיקול. מתוך כוח של 13 לוחמים נפגעו 11, בהם חמישה הרוגים. "חיילים שלי ואני הרגשנו הרבה פעמים כמו ברווזים במטווח. הבנו את המחיר שאנו משלמים", הוא אומר.

אבל מה שהיה רק תחילתו של סדק אצל הלוחמים, בעורף כבר היה אז קונצנזוס. ההצלחה של ארגון ארבע אמהות היתה קודם כל בשינוי השיח. הרבה לפני "הילד של כולנו" זו היתה הפעם הראשונה שדיברו על החיילים שבחזית כעל ילדים, גם אם אלה היו עדיין חדורי אמונה במשימתם.

 

 

 

"הרגשנו כמו ברווזים במטווח". מוצב דלעת בלבנון(חדשות 10)

 

אסון המסוקים, אסון השייטת, נפילתו של תת אלוף ארז גרשטיין בפברואר 1999 ואירועים נוספים שגבו מחיר דמים מיותר, הביאו בחודש מאי שנת 2000 את ראש הממשלה דאז אהוד ברק להחליט על נסיגה של כוחות צה"ל מלבנון.

 

"הרעיון היה שמפוצצים את המוצב - מוקש בתנור אפיה, מוקש מתחת למיטות. ביום חמישי 25 במאי, התקבלה הפקודה. חיכינו לשעה 11 ולא התפוצץ", נזכר בלוטרייך. כך גם בפינלה שלו מוצב "דלעת" שוב פספס את התהילה, הפיצוץ התרחש בסופו של דבר, אבל זה קרה כשרוב הכוחות כבר היו בדרך למטה. ואולי כאמור, זה היה בעצם סיכום ראוי לתקופה כולה.