BETA

02.10.2016

21:51

השנה שבה רציתי דבר אחד - ראיון עם ג'רמי קורבין

לשליחת חדשות 10 לאירופה עד לא מזמן היתה מטרה מוצהרת - ראיון עם מנהיג הלייבור האנטי ישראלי. אחרי אין ספור מרדפים, התחמקויות, ודרישות תשלום מופרזות, הצליחה מירי מיכאלי לשאול את קורבין שאלה אחת. האם היא קיבלה תשובה? לא בטוח, אבל המטרה הושגה והיא חזרה לארץ • פרויקט סיכום שנה

מירי מיכאלי עומדת במשימה - ושואלת את קורבין שאלה:

 

זמן יקר משנת תשע"ו הקדשתי למנהיג מפלגת הלייבור, מפלגת האופוזיציה הבריטית, ג'רמי קורבין. האיש, שאמר בעבר כי חמאס וחיזבאללה הם חבריו הקרובים, שגייס רשימת חברים מפוקפקת הכוללת מכחישי שואה ומצדדים בטרור נגד ישראל - הפך למנהיג לגיטימי בעבור המפלגה שעשויה עוד לשוב לשלטון בממלכה המאוחדת.


רדפתי אחריו בכל אירוע תקשורתי אליו הגיע, מספר הטלפון של הדוברת שלו נכנס לרשימת החיוג המהיר בטלפון שלי וככל שפניותיי לא נענו, כך הרצון העז שלי לראיין אותו התגבר. המרדף אחר קורבין הפך משחק עם תוצאה ידועה מראש, שהגיע לשיאו בועידת מפלגת העבודה בברייטון.

 

כבכל שנה הוזמנו כלי התקשורת מבריטניה לסקר את המאורע. גופי תקשורת אחרים מרחבי העולם המסקרים את הנעשה בבריטניה רשאים להגיש בקשה מסודרת במייל ולקבל אקרדיטציה, אישור מסודר להשתתף ולסקר את האירוע אחרי הליך של בחינת הבקשה.

 

>> לכתבות נוספות בפרויקט:

השנה בה האינתיפאדה חזרה - ועשרות שילמו בחייהם

כשאלאור אזריה ירה, נתקע עוד כדור בחברה הישראלית המפולגת

העולים החדשים שהגיעו מצרפת בעקבות גל הפיגועים


 

בבריטניה כבר למדתי, עליי להתנהג כבריטית. לכן הקדמתי להגיש בקשה מסודרת, בצירוף המסמכים הרלוונטיים, לאישור מחלקת הדוברות של המפלגה. התשובה לא איחרה להגיע עם אישור השתתפות מוגבל. בלייבור החליטו להגביל את הכניסה שלי לכמה אירועים בלבד. לא התרגשתי.


שני אירועים עניינו אותי בעיקר, המפגש של יו"ר המפלגה עם ידידי ישראל של הלייבור, וגם זה של ידידי פלסטין של מפלגת השמאל. במקביל, הגשתי בקשה נפרדת לראיון עם ג'רמי קורבין, מה שכנראה עורר את התגובה. בבוקר הכנס, רגע לפני שיצאתי למסע לברייטון, מרחק של כשעתיים נסיעה ממקום מושבי בלונדון, קיבלתי טלפון מאחת הדוברות של המפלגה. היא הסבירה לי בנימוס כי עליי לשלם סכום של כחמש מאות ליש"ט, סכום שהיה שווה אז כמעט שלושת אלפי שקלים כדי להשתתף בכנס.


>> לכתבות נוספות בנושא:

חבר במפלגת הלייבור הושעה: "ישראל יכולה לעבור לארה"ב עוד היום"

"היהודים לא אחראים למעשי ישראל כמו שהמוסלמים לא אחראים למעשי דאע"ש"

יו"ר הלייבור בבריטניה קורבין הופרע בנאומו: "אמור את המילה 'ישראל"

 

הופתעתי מהדרישה. כלי תקשורת שמגיעים לכנס על מנת לסקר לא נדרשים לרוב לשלם בעבור השתתפות. אחרי התייעצות עם עורך המהדורה דאז, החלטנו להסכים לשלם את הסכום הנאה, או לפחות לומר שכך נעשה - וחיכינו לתגובה. כמה דקות אחר כך צלצל הטלפון שוב, על הקו אותה עוזרת דוברת מבולבלת שרק רצתה להבהיר שלא אוכל להיכנס עם מצלמה והבהירה שלא אוכל לצלם גם בטלפון הסלולארי ובטוח לא אוכל לפנות לקורבין, ובעצם החליטו שלא להכניס עיתונאים כלל. ההחלטה לא כללה קולגות מערוצים אחרים, גם קטנים ביותר ממקומות אחרים בעולם.

 

 

 

 

קורבין בשדה התעופה.
 

קורבין בשדה התעופה. "הרגשתי שהוא מוודא שאני עולה על מטוס"(מירי מיכאלי)

 

תושב אחת, מתחמקת - ועכשיו אני יכולה לחזור לארץ

החשש של מחלקת הדוברות היה ברור לי, אבל מלאכתם של עיתונאים נחושים נעשית בידי אחרים. באותו יום נשארתי בלונדון, אבל משתתפים בכנס העבירו לי סרטונים שבהם נראה קורבין בנאומו בוועידה מדבר מול קהל ידידי ישראל, אבל מסרב להשתמש בשם "ישראל". הסיפור הזה, כמו יתר הפעמים בהם סירב קורבין להזכיר בזכות הקיום של מדינת ישראל , הגיע לכותרות.


המחול הזה מול קורבין נמשך כל השנה, אני מגישה בקשות להתלוות אליו, לראיין אותו, מחכה מחוץ לאירועים בהם הוא משתתף, והוא מתחמק בעזרת דובריו ששומרים עליו מפני שאלות קשות ועובדות מטרידות. עד לרגע שזה קרה, שבו קורבין לא היה יכול להתחמק יותר. לקראת יום תפקידי כשליחת חדשות 10 באירופה, ביוני האחרון, התקיימה מסיבת עיתונאים שבה הוצגו מסקנות ועדה מיוחדת שקורבין מינה ודנה בתופעת האנטישמיות של חברי מפלגת הלייבור.


בחודשים שקדמו למפגש הזה, מפלגת הלייבור הסתבכה בשורה של התבטאויות בעיתיות של חבריה, בהן זו של חברת הפרלמנט נאז שאה, שהציעה להתיק את ישראל לארה"ב ובכך לשים קץ לסכסוך הישראלי- פלסטיני וקן ליוינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר שטען כי היטלר היה ציוני. המרצע יצא מן השק, ובזה אחר זה הושעו חברי מפלגת הלייבור מהמפלגה בשל אמירותיהם האנטישמיות.


אל מסיבת העיתונאים לא הוזמנתי, אבל בעזרתו של חבר טוב, הצלחתי להיכנס. את המיקרופון של חדשות 10 אחזתי ביד ימין ואת יד שמאל הנפתי כאילו חיי תלויים בהנפת היד הזו, כשהגיע שלב השאלות. אחרי שכל שאלות העיתונאים הסתכמו בכמה שאלות בודדות, לא היה מנוס אלא לתת לי לשאול את שאלתי.


היו לי דברים רבים שרציתי לומר לקורבין, על העליה בפשעי השנאה נגד יהודים, על האנטישמיות החדשה שמתכסה באצטלה של מחאה על המדיניות הישראלית, על הלך הרוח במפלגה שלו ועל תרומתו לכל זה, הדג הרי מסריח מהראש. אבל הייתה לי רק שאלה אחת קצרה ובתוכה ניסיתי לרמוז הכל. תשובתו הייתה מתחמקת, חוטאת לאמת. לפחות במסגרתה הוא השמיע קול מעט יותר מעודן מבעבר, אבל מבחינתי זה היה הישג. בסוף הוא נאלץ לענות לשאלתי, "עכשיו אפשר לחזור לארץ" חשבתי לעצמי.


חודש וחצי מאוחר יותר ארזנו מעט יותר משנתיים של חוויות וסיפורים ועלינו על מטוס לישראל. באופן סמלי, פגשנו רגע לפני העליה למטוס בחזרה לארצנו לא אחר מג'רמי קורבין. בן זוגי העיף בי מבט שאומר "אין סיכוי, כבר ראיינת אותו ואנחנו נאחר את הטיסה". אני עדיין משוכנעת שקורבין הגיע לשם כדי לוודא שאני באמת עולה על המטוס ולא מתחרטת. שנה טובה, ג'רמי קורבין, הלוואי ותחזור בתשובה שלמה ובמקום להלהיט את הרוחות, תנהיג לשלום.


.