הרגע שבו זרקו את האוהד הישראלי באמצע הלילה ממועדון ה-VIP

במשך שנה וחצי הרגיש אוהד הספורט הישראלי כאורח לגיטימי בג׳מעה של לברון ג'יימס. כשהתקבלה ההחלטה הפזיזה לפטר את דייויד שלנו, ידענו שבקליבלנד יצטערו • פרויקט סיכום שנה

22 בינואר, יום שישי בלילה

אחד האתגרים של אוהד ספורט, שלא לדבר על אלה שגם מסקרים אותו, הוא להיזהר מחשבונות מזויפים. נכון שבשביל זה טוויטר הקימו את מוסד "וי כחול", אבל בכל זאת, מספיק שמישהו מצליח ליצור שם משתמש ממש דומה, מעתיק את התמונה המקורית, מתחיל לפרסם ציוצים בנוסח שמזכיר את המקור, והופ - מלכודת. כך שכאשר פורסם הציוץ "קליבלנד פיטרה את דייויד בלאט", לרגע נדמה היה שזה עוד Fake של ווג' - אדריאן וויינרובסקי, מכונת הסקופים של אתר !yahoo.


אבל זה לא היה פייק. קליבלנד באמת פיטרה את המאמן המצליח שלה, אחרי ניצחון מרשים על הקליפרס, אחרי חצי עונה בה הובילה את המזרח למרות שהשחקן השני הכי חשוב שלה בקושי חזר מפציעה, אחרי שהביא אותה למרחק שני משחקים מאליפות בסדרת גמר בה הפך שחקן אלמוני ומוגבל כמו מתיו דלאוודובה לאייקון.

 

הדיו הווירטואלי עוד לא יבש על הציוץ, והמנג'ר דייויד גריפין, אותו אחד שעמד מחייך ליד בלאט שנה וחצי קודם, שלח את עצמו לחזית, וחתך את בלאט לגזרים במסיבת עיתונאים מהדהדת. העלבון היה בלתי ניתן לעיכול: דייויד? דייויד שלנו? חשבונות המדיה החברתית של לברון ג'יימס הפכו לקיר פריקת עצבים בעברית צחה, היריבה של קליבלנד הפכה כל לילה לקבוצה של המדינה, וכולנו היינו בטוחים שהקאבס יירדו ביגון שאולה, ואז נדע שהכל בגלל שפיטרו את דייויד, שילמדו לקח האנטישמים האלה!

 

לא למדו.


לכתבות נוספות בפרויקט

>> רגע מכונן בכדורגל: לא שער, לא משחק דרמתי, לא תוצאה בלתי נשכחת

>> החול, הלב והבכי: כשדיוקוביץ' הגיע לפסגת ההר

>> מחוללת מהפכה תרבותית מוצדקת או פוליטיקאית צינית?

 

20 ביוני, שעת בוקר (שעון ישראל)

רגעים אחרי האליפות ההיסטורית, ובעוד טירון לו ממשיך להיראות כמו נער בחליפת בר מצווה גם כשמשפריצים עליו שמפניה, התמלאו הרשתות במימ'ס של דייויד בלאט. המאמן נצפה שם על תקן האקס העגמומי, שרואה את הבחורה שנפרדה ממנו הופכת לכוכבת על וכובשת את העולם, בעוד הוא תקוע בפאב, מבקש מהברמן עוד משקה. בכנות שלא תמיד אפשר לשמוע מפרסונות ספורט ישראליות, בטח לא ממי ששמר במשך שנים על ארשת דיפלומטית, סיפר בלאט מאוחר יותר ל"7 ימים" שלא היו לו את כוחות הנפש לצפות במשחקים של סדרת הגמר.

 

השילוב בין בלאט ללברון ג'יימס נראה מועד לפורענות מהרגע הראשון. כל מי שסיקר את הליגה הזו ידע שבסופו של דבר החיבור הזה ינותק, ושדבר כזה לא יבוצע ללא אישורו - ונגיד בעדינות את המילה "אישורו" - של הכדורסלן עם האגו הגדול בעולם. זה אפילו לא קשור דווקא לאופיו של בלאט או לחיבתו לסוג כדורסל כזה או אחר (בלאט במשך חודשים הפציר בשחקניו המזדקנים לשחק קצת יותר מהר; לטירון לו הם פשוט הקשיבו); הרי בלאט הוא החוצן שחפר את דרכו לצמרת בכפר בלום ובערבות רוסיה ויש לו משנה סדורה איך לשחק כדורסל יסודי, ולברון הוא החלום האמריקני, האיש שבתיכון כבר שידרו את משחקיו, ושמיליארדרים מוכנים למכור חצי מנכסיהם כדי לזכות בו.

 

הדרך, הפתאומיות, העיתוי, העובדה שהקאבס מיהרו ללחוץ על כפתור "מחק היסטוריה" רגע אחרי שסגרו את הדפדפן ופתחו דף חדש - זו היתה הבעיה העיקרית. אמריקה הרגילה אותנו לסיפורי סינדרלה עם סוף טוב. לא כאלה שנקטעים באמצע. ואנחנו הפרובינציאלים, חשבנו שאנחנו שם, חברים לגיטימיים במועדון הכי נחשק. "איזה כיף לגלגל אנגלית בפה כמו כוכב קולנוע / איזה כיף להרגיש ככל העמים ואולי בתהילה לנגוע / כי האבא שלהם הוא לא שכן והם לא היו בצבא / והם לא קונים לחם במכולת למטה וגם אין להם עדה", שרו טיפקס לפני שני עשורים.

 

ובבת אחת, פוף, הכל נגמר.

 

 

לברון ג'יימס ושחקני הקבאלירס אלופים. נו, הצליח להם
 

לברון ג'יימס ושחקני הקבאלירס אלופים. נו, הצליח להם(גטיאימג'בנק/GettyImages)

 

אמצע יולי
קל להגיד זאת בדיעבד - אחרי שקליבלנד ניצלה החלטת משמעת מעוררת מחלוקת, שאננות מוגזמת ופציעה קריטית, כדי לעשות קאמבק בלתי הגיוני מול הקבוצה שנתנה את העונה הרגילה הטובה בהיסטוריה - אבל גריפין ידע מה הוא עושה. הוא הרגיש מה קורה בחדר ההלבשה, יותר טוב מכל פרשן מרמת גן או מניו יורק שקרע לו את הצורה.

 

כמה שבועות מאוחר יותר, הוא התראיין בפודקאסט של אותו ווג', ונשמע מפויס הרבה יותר כשדיבר על בלאט. משהו בקבוצה לא עבד, הסביר המנג'ר, וסיפר איך הטרייד שהביא כמה שבועות מאוחר יותר את צ'אנינג פריי היה החתיכה החסרה, הצעד ששינה את המרקם החברתי ואיפשר את יצירת רוח הצוות הנחוצה כדי ללכת עד הסוף.

 

מפיו, באותו שידור, בלאט נשמע הרבה פחות כמו המטרד שהפריד בין המלך לכתר, ויותר כחלק מסיפור האליפות הבלתי אפשרי הזה: עם הפרידה מהמאמן, הזעזוע עבד, ושחקני הקאבס הבינו שאין להם יותר תירוצים. וכך, רק כך, האגדה של לברון הגיעה לפרק המרשים ביותר שלה, בלאט היה בורג קטן במערכת (ואפילו קיבל בסוף את הטבעת) - וכולנו למדנו שיעור בצניעות.