BETA

02.07.2015

16:11

רות אגלש, כתבת וושינגטון פוסט: "בישראל הפכו את העיתונאים הזרים לאויבי המדינה"

לבתי חולים וזירות אירוע לא איפשרו לה להיכנס במבצע "צוק איתן", לסוללת כיפת ברזל היא נאלצה למצוא את הדרך לבד • בעזה, בינתיים, העיתונאים הסתובבו בחופשיות ותיעדו את ההרס מקרוב • אחרי שהופיעה בטלוויזיה התחיל היחס העוין ברחוב, ובממשלה האחרונה שיתוף הפעולה הלך והצטמצם עוד יותר • כתבת ה"וושינגטון פוסט" רות אגלש, ישראלית כבר 20 שנה, מבקשת מההנהגה הישראלית - במיוחד הממשלה הנוכחית ש"נראית עוד יותר מסוגרת" - רק דבר אחד: אם אתם רוצים שנביא את הצד שלכם, תשתפו פעולה

הסרטון של משרד החוץ שהכעיס את העיתונאים הזרים, והוסר

בדיוק שנה לפני הראיון שתקראו כאן, הגיעה רות אגלש, כתבת וושינגטון פוסט בישראל, לטקס הסיום של בתה בבית הספר. אגלש, שבדרך כלל מסתובבת עם לפטופ וכלי כתיבה, החליטה שלטקס הזה היא תגיע בלי. פתאום הטלפון צלצל. על הקו היה קולגה מכלי תקשורת ישראלי. "תעזבי את מה שאת עושה עכשיו", אמר לה. "מצאו את הגופות של שלושת הנערים החטופים. יהיה לך לילה ארוך".

 

את הכתבה ההיא אגלש שלחה מתוכנת ה-Notes שבסלולרי שלה, אבל הלקח נלמד. הלפטופ לא נזנח עוד בבית. הלילה הארוך התחבר לימים ארוכים של מתיחות, וכעבור שבוע פרץ מבצע צוק איתן. רות, שהגיעה ארצה מבריטניה לפני 20 שנה והכירה כאן את בעלה, מתגוררת באזור ירושלים ומגדירה את עצמה כישראלית ויהודיה - מצאה את עצמה, בכובע העיתונאית הזרה, חשה כאויבת בביתה שלה.

 

> לכתבות נוספות בפרויקט
פרק 1: המצוקה בעזה רחוקה מפיתרון
פרק 2: האם ההישג הצבאי יחזיק מעמד?
פרק 3: מערב הנגב עוד יהיה פורח?
פרק 4: אוהד בן ישי כבר צועד לבד
חיים ילין: "נתניהו עדיין מסרב להחליט"

 

"התחלתי קצת לפחד"

 

"הופעתי בפאנל באחד מערוצי הטלוויזיה, ואחר כך אנשים התחילו לזהות אותי ברחוב", היא מספרת לחדשות 10. "הטיחו בי ביקורות קשות על התקשורת הזרה בישראל עד לרמה שהתחלתי קצת לפחד. הפכו אותנו לאויבים של המדינה, לפעמים אפילו במקום להתמקד באויבים האמיתיים של ישראל.

 

"כן, יש עיתונאים אקטיביסטים, יש כאלה שמגיעים עם אג'נדה לצד כזה או אחר. אבל רוב כלי התקשורת הבינלאומיים הגדולים מנסים להביא את שני הצדדים, לאזן. זה לא רציני, להתייחס לכל כלי התקשורת הזרים בעלי הנציגות בישראל כגוף אחד", היא אומרת, אחרי שעבדה גם שנים ארוכות בג'רוזלם פוסט. "אני יודעת שבמשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה מאוד מעריכים את העבודה שאנחנו עושים בוושינגטון פוסט. גם הפלסטינים. לפעמים בשני הצדדים לא מרוצים ממשהו, אבל רוב הזמן מעריכים את הניסיון שלנו להציג את שני הצדדים".

 

ההערכה הזו, עליה מדברת אגלש, מכוונת לדסק של הוושינגטון פוסט בישראל - הכולל את הכתב הבכיר וויליאם בות', בעל אזרחות אמריקנית שעובר בין עזה לישראל, וכן כתב בעזה שמספק חומרים להם, ל"גרדיאן" הבריטי ול"די וולט" הגרמני, וכתב בגדה - אבל היא לא ממש עזרה לה ב-19 ביולי שעבר, יום לאחר שישראל פתחה במתקפה הקרקעית בעזה.

 

אגלש הגיעה לאחד הקיבוצים בעוטף עזה, בו התמקמו חיילים על סף כניסה. בפנים היו ניידות שידור של הערוצים הישראליים, וכתבים עמדו ודיווחו משם. היא ביקשה להצטרף. "הגעתי כמה שעות אחרי תחילת המבצע, לקבל כתבת צבע, לדבר עם חיילים שעמדו להצטרף ללחימה. בכניסה שוטר צבאי לא איפשר לי להיכנס, למרות תעודת העיתונאי הממשלתית שלי, למרות שכתבים ישראלים היו בפנים. התקשרתי לדובר צה"ל ולגורמים אחרים, אף אחד לא חזר אליי. בסוף, כשהשוטר הסתובב, נכנסתי. במקרה אחר, רציתי לראיין את חיילי כיפת ברזל, ואף אחד לא הסכים לספר לי איפה הסוללה. בסוף מצאתי אותם בעצמי".

 

"חושבים שאין צורך לדבר איתנו, 'בכל מקרה נוצג באור שלילי'"

 

היא לא כל כך מבינה מאיפה היחס הזה מגיע. "כאן לפחות הכניסו עיתונאים זרים לקראת סוף המבצע, בעופרת יצוקה זה בכלל לא קרה, וצה"ל הודה שעשה טעות", היא משחזרת. "תראה למשל את הסרטון של משרד החוץ (שהורד, לאחר פניות כתבים) על העיתונות הזרה. ברצינות, היה עיתונאי אחד שלא דיווח על הרקטות? היה מאמר אחד שסקר את המלחמה, שלא דיברו בו על המנהרות, או שאמרו שהן משמשות לרכבת תחתית?

 

"אני חושבת שהרבה בכירים בישראל פשוט ויתרו על התקשורת הזרה. אולי הם חושבים שאין צורך לדבר איתם, כי 'בכל מקרה יציגו אותנו באור שלילי'. אגב, התופעה הזו מתרחבת בממשלה הנוכחית, שנראית עוד יותר מסוגרת. חלק מהשרים הבכירים בזמן האחרון לא משתפים פעולה. הדוברים מוסרים לי שהם לא מתראיינים לתקשורת ואחרי כמה שעות אני רואה אותם בטלוויזיה. אפילו הממונים על ההסברה נעלמים. הם צריכים ליזום, לא? אם ישראל רוצה לשפר את מצבה, היא צריכה לשתף יותר פעולה עם העיתונות הזרה. לספק יותר שקיפות, יותר שיתוף פעולה".

 

 

מתוך הסרטון
 

מתוך הסרטון "open your eyes". "מישהו לא (משרד החוץ)

 

ההבדל בגישת הסיקור התחדד ב-16 ביולי 2014. פגז ישראלי תועה הביא להריגתם של ארבעה ילדים פלסטינים על חוף הים בעזה. התמונות משם זיעזעו את העולם, מה גם שחלק מהכתבים הזרים שהו במלון המרוחק מאות ספורות של מטרים משם. "וויליאם בות', הכתב הבכיר שלנו, היה שם", מספרת רות, "מה רצו, שהוא לא יכתוב על מה שהוא ראה?".


ביום הראשון של המבצע הצבאי, שלח הכתב דאז של הפוסט - אסלאם עבדל-כארים - תיאור גרפי וקשה לקריאה מעזה, של זירה בה חיסלה ישראל איש חמאס, כולל איברים שמפוזרים באמצע הרחוב. בדיוק מסוג התיאורים שיכולים להשפיע על דעת הקהל, ולהוביל להזדהות עם הצד הפלסטיני.

 

"עזה וישראל היו שני סיפורים שונים"

 

"ראיתי את שני הצדדים של המלחמה, עזה וישראל, כשני סיפורים שונים", היא מסבירה. "למזלנו ולמזלה של ישראל לא היו הפצצות של מטוסים על ישראל ולא הרבה הריסות, אבל גם כשהיו הריסות ופצועים, המשטרה והצבא לא נתנו לנו להיכנס לאיזור הקרבות. לא כאשר פצמ"ר פגע בשטח כינוס של חיילים, לא לדבר עם משפחות וחברים בבתי חולים. לא נתנו לנו להביא צבע, קולות מהשטח שהיו יכולים לעזור ליצור אהדה לישראל, ובעזה כן היתה את האפשרות לעשות זאת. היה שם מעבר חופשי, ואם עיתונאים לא הגיעו למקום מסוים - לשג'אעייה, לדוגמה - זה היה רק מפני שהם החליטו בעצמם שזה מסוכן מדי".

 

 

אמהות פלסטיניות על החוף בעזה, ב-16 ביולי.
 

אמהות פלסטיניות על החוף בעזה, ב-16 ביולי. "הכתב היה שם. שלא יכתוב?"(רויטרס)

 

"קודם עיתונאית, אחר כך ישראלית ויהודיה"

המעבר של אגלש מהג'רוזלם פוסט לוושינגטון פוסט היה גם שינוי אווירה. מעיתון פרו-ישראלי לעיתון שמוכן למתוח ביקורת על ישראל, "לא בלי סיבה, אבל בלי הגבלות של עניינים לאומיים", כהגדרתה. "יש תמיד דיון בין עיתונאים האם אנחנו קודם כל ישראלים ואחר כך עיתונאים, ואני חושבת על עצמי - כישראלית, כיהודיה, שבכל זאת אני עיתונאית קודם, ולא שמה את הזהות הלאומית לפני המקצוע.

 

"העבודה שלי היא להסתכל על מה שקורה בתוך ישראל עם עין צינית קצת, לשאול האם 'האמת' זו האמת? אני לא מאמינה לאף אחד עד שאני עושה בדיקת עובדות בעצמי - מבחינתי, Everyone is a target. על כל כתבה אני מסתכלת היום לפני שליחה לדפוס, וכבר מנסה לדמיין איך יגיבו ישראלים ימנים, איך יגיבו ישראלים שמאלנים, איך יגיבו פלסטינים. שמה 'משקפיים ישראליים' ואז 'משקפיים פלסטינים'".

 

קרה פעם שהרגשת לא בנוח עם טקסט שהיית חתומה עליו?

 

"פעם אחת. בזמן המלחמה הגיעו הרבה כתבים נוספים לכתוב, ופעם תרמתי קצת מידע לאיזשהו דיווח שכאשר קראתי, אמרתי לעצמי שלא הייתי רוצה להיות חתומה על זה. דיברתי עם העורך, הוא אמר שבפעם הבאה שיש מקרה כזה פשוט אבקש לא לקבל קרדיט, ומאז לא היו עוד מקרים".

 

מצד שני, לפעמים אגלש עושה גוגל על שמה כדי לחפש דברים שכתבה, ולצד הכתבות שהכינה - מופיעים אזכורים שלה באתרי ביקורת תקשורת, ויש הרבה כאלה. בצד אחד, אתרים כמו CAMERA או American Thinker ומנגד, Mondoweiss או Electronic Intifada. בכל צד חותכים, קוצצים ומבשלים את הטקסטים שלה, בוחנים בזכוכית מגדלת כל מילה, משפט ופיסקה. "כאשר אני רואה את השם שלי בביקורות משני הצדדים", היא מסכמת, "אני חושבת שעשיתי משהו טוב".

 

 

נתניהו עם יעלון וסער בישיבת ממשלה
 

נתניהו עם יעלון וסער בישיבת ממשלה(רויטרס)

 

מי ניצח בצוק איתן, לדעתך?

 

"הבוקר קראתי אייטם על חמאס שבונים בסיס צבאי מול נתיב העשרה... ומצד שני, אני שומעת מאנשים בעזה שהמצב שם כמו אחרי היום האחרון של הפסקת האש, לא חוזרים לבתיהם, לא חזרו לחיים שגרתיים".

 

מי שהפסיד מהמערכה הזו, לפחות בזירה הבינלאומית, היתה ישראל, כפי שעלה מדוח האו"ם שפורסם בשבוע שעבר. אבל גם כאן, אגלש מוצאת נקודות חיוביות יותר. "זה לא היה דוח גולדסטון", היא אומרת, "הם כן העבירו ביקורת על חמאס - אגב, היו בתקשורת הישראלית כאלה שטענו שחמאס כלל לא מופיע בדוח (למעשה, בדוח המלא הוא מוזכר 134 פעמים - ע.ס). הם הזכירו את המנהרות, גם אם בניסוח שלא ברור למה שימשו, ואת הפחד שעוררו בישראל. הם כתבו נגד ההוצאות להורג של המשת"פים, נגד הירי חסר האבחנה".

 

הבעיה העיקרית בדוח, על פי אגלש, נוגעת לעצם קיומו. "זה דוח על מלחמה, ישראל לא יכולה באמת לצאת טוב מדבר כזה", היא מספרת. "ברמה האסטרטגית, ישראל נלחמת בארגון שידוע בעולם כארגון טרור, שלא חייב לשחק לפי שום חוקים, שיכול לעשות מה שהוא רוצה. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ויש לה סטנדרטים אחרים. הדוחות האלה בעייתיים כשהם מתייחסים לסוג כזה של עימות. אי אפשר להשוות בין ישראל לחמאס".