BETA

16.04.2015

01:02

עודכן:

"אני פותח את הדלת. רואה אישה, מסתובב ומודיע: 'זו אמא שלי'"

את הרגע בו נשלח למשפחה הולנדית על ידי הוריו, אברהם ברומט לא זוכר. אך רגעי האיחוד אחרי שאמו נמלטה מגורל ההשמדה באושוויץ, והפרידה כשעלתה לארץ, חקוקים בו ובמכתבים ששלח לה כשהמתין להתאחד עמה בארץ. "היום אני מבין אותה. אני רואה בה גיבורה"

"פריזלנד, בולסוורד, משפחת ון דר מיר. לא רק תחושה, אלא גם ריח מסוים. אני הולך איתם לכנסייה. זה מקום כזה כפרי", זה הזיכרון הראשון של אברהם ברומט. מה יכול ילד קטן לזכור מילדותו המוקדמת? שברי זיכרונות, מגע, ריח, קרבה. הוא היה רק בן שנתיים כשנמסר על ידי הוריו למשפחה זרה, רק כדי להציל אותו מאימת המוות שרדפה אותם.

 

השנה היא 1942. הגרמנים נכנסים להולנד ומתחילים בגירוש היהודים מבתיהם. שמעון ושרה ברומט, הורים צעירים לתינוק בן שנתיים שנולד בתחילת המלחמה, יודעים שיתקשו לשמור עליו במקום מסתור. ידיד המשפחה, ליינדהרט אוברדיין, כומר שהיה ראש המחתרת ההולנדית ולימים חסיד אומות העולם, מודיע להם שהם מופיעים ברשימות הגירוש ומציע להם להיפרד מאברהם ולמצוא לו משפחת אומנה נוצרית.  "לא חשבנו, לא תיארנו, שמה שקורה בגרמניה, שזה קורה גם בהולנד", סיפרה לימים אמו של אברהם, שרה (שפרה). "אז הם אחרי כמה ימים באו לקחת את אברהם. הוא היה בן שנתיים ושלושה חודשים... לא ידענו לאן הוא הולך... את זה לא רצו להגיד. סמכנו עליהם".

 

אברהם, שמקבל את השם פרדי, מגיע אל משפחת ון דר מיר שבחבל פריזלנד. פיטר ואנטיה, איכרים פשוטים, מקבלים אותו באהבה רבה, ומגדלים אותו כמו את שאר ילדיהם. "כשאני הגעתי לשם, היו לי 8 אחים ואחיות. אני הייתי שם לא רק הבן הנוסף, אלא גם הכי מפונק", הוא משחזר. אברהם גדל, ילד שחרחר בין אחיו הבלונדינים, ולא מכיר משהו אחר, עד שיום אחד מגיע חייל גרמני לבית המשפחה: "הוא שאל 'מה הסיפור הזה שהוא שחרחר?' ולהם היה סיפור - 'זה פרדי דייקסטרה. הוא בן אחותה של האם שנספתה בהפצצות ברוטרדם בזמן המלחמה. שירותי הרווחה הצמידו אותו'. הייתה להם גם תעודה שבה כתוב שפרדי אומץ על ידם. אני שומע את הסיפור הזה ומבין שאני לא הבן שלהם. לא ידעתי משהו אחר. בינתיים היו לי שתי אמהות".

 

בזמן שאברהם שמח ומוגן בבית משפחתו ההולנדית, הוריו נמלטים מהנאצים. בתחילה הם מתחבאים במקום מסתור במשך כשנה, ולאחר שהם מבינים שהלשינו עליהם, הם בורחים לרכבת, שם מחכים להם חיילי אס-אס. שרה נמלטה והמשיכה במנוסה עד לסוף המלחמה. שמעון נשאר על הרכבת. השנה היא 1945 וְהמלחמה מסתיימת. אברהם-אלפרד-פרדי כבר בן 5, כלל לא מודע לכך שאמו האמתית עוד תשוב לחפש אותו. "לא דיברנו אחד עם השני כי לא רצינו שידעו שאנחנו ביחד", סיפרה האם. "פתחתי את הדלת וקפצתי מהרכבת. אני לא חושבת שחשבתי כי בן אדם שחושב.. לא קופץ מרכבת. הדבר היחיד - להציל את עצמי. לא ידעתי אם הוא ישנו... את יודעת מה זה? את מחפשת ואת לא יודעת אם ישנו או אינו ואיפה הוא. זה כל השנים לא ידעתי. ידעתי שהוא בצפון, לא אמרו איפה - ובצדק".

 

ברומט: "לימים קוראת לי האמא ואומרת לי: 'תשמע, עומדת להגיע אלינו אמך האמתית'. אני הייתי בן חמש, משהו כזה. והם מקריאים לי מכתב שבו כתוב 'לאלפרד ברומט מאמא שלו'. זו הפעם הראשונה שאני שומע שקוראים לי אלפרד'".

 

זה היה המכתב שקיבל: "אלפרד האהוב שלי, אתה מקבל עכשיו, לראשונה בחייך מכתב - ועוד מאמך הפרטית. שמעתי שאתה ילד חמוד וגדול, ולכן אני שולחת לך משהו טעים. איני יודעת אם יש לך אחים ואחיות חורגים, אך אם זה המצב, חלק את זה, כמובן, איתם. במחשבתי אני שולחת לך גם הרבה נשיקות ואלה הן אך ורק בשבילך. ילדי היקר, אמא מקווה לראות אותך שוב בקרוב.היה נא ילד גיבור ואכול מן השוקולדים. להתראות בקרוב, חמוד שלי. הרבה מאוד נשיקות מאמא שכל כך אוהבת אותך".

 

 

אברהם ברומט ואמו לאחר שעלו לארץ
 

אברהם ברומט ואמו לאחר שעלו לארץ(חדשות 10)

 

זמן קצר לאחר מכן הגיע שרה לבית המשפחה. "אני פותח את הדלת. אני רואה אישה. חבשה כובע, לבשה מעיל ארוך. בעיקר רואה את הנעליים שלה, כי זה הגובה שאני רואה בערך", הוא מתאר. "אני מסתובב לאחור ומודיע להם בפריזית: 'דאס מי מוקה' - זו אמא שלי. לא עוברות כמה שניות ואני מוצא את עצמי מונף אל על ורואה אישה שלא הכרתי אותה. דמעות בעיניה. והיא מחבקת אותי ומתחילה לנשק אותי. אני קצת נבוך".

 

שרה פונה אל המשפחה ומבקשת מהם להשאיר את בנה אצלם עוד כמה ימים כדי שיתרגל לרעיון שיש לו אמא חדשה-ישנה ושהוא עומד לעזוב את ביתם. לאחר מספר ימים היא חוזרת וביחד הם נוסעים לאמסטרדם, שם היא מתאחדת עם הוריה ומבינה שבעלה שמעון נספה באושוויץ. כעת בוער בה הרצון לעלות לארץ ישראל, אך המסע לארץ בעליה בלתי לגאלית לא מתאים לילד קטן, ולאברהם היו רק מסמכים שהעידו כי הוא בן למשפחה נוצרית.

 

"סיפרתי לו שאני רוצה לפלשתינה ואני סיפרתי לו 'אני נוסעת, אני צריכה לנסוע כי יש מקום... ואני אחפש לך מקום עם בית יפה, קטן, לבן עם גג אדום'", שיחזרה האם. "אני מקבל הודעה שאני עוד פעם צריך להיפרד ממנה", מתאר אברהם. "נפרדתי מאמא, או יותר נכון אמי נפרדה ממני עוד פעם, ואני מגיע למקום שנקרא בית דינה. זה היה בעצם בית יתומים של ילדים יהודים ניצולי שואה שנאספו בהולנד והיו מאורגנים לעלייה ארצה. אמא מתחילה לכתוב לי מכתבים לשם".

 

 

פיטר ואנטיה ון דר מיר. חסידי אומות עולם
 

פיטר ואנטיה ון דר מיר. חסידי אומות עולם(חדשות 10)

 

אברהם מבין שעליו להקל על אמו. טלפון לא היה אז, רק דואר, והוא שולח לה בחזרה מכתבים שמחים ומרגיעים - וציורים: "אמי כתבה לי שיש דגל ישראל שהוא כחול-לבן עם מגן דוד באמצע. לפי התיאור שלה, ציירתי את הדגל".

 

אברהם גדל וכתב ידו מתגבש. הוא מחכה בקוצר רוח לעלייתו לארץ וכבר כותב בעברית. אמו נקלטת בארץ בקיבוץ שדה נחמיה, אז חוליות, שבאצבע הגליל, ומקבלת את השם שפרה. באמצעות אנשי הסוכנות היא דואגת שבנה יגיע בספינת מעפילים לארץ. הספינה מגיעה לחיפה, אך אברהם ואמו עדיין לא נפגשים. הוא נקלט אצל משפחה בעפולה ושפרה מקבלת מברק על כך. "כשהתקרבנו", היא סיפרה, "אמרתי 'עכשיו אתם תלכו קדימה, אני צריכה רגע לנשום' והלכתי כמה צעדים אחריהם. היה שם מעקה ליד הבית ושמה ישב אברהם. קטנצ'יק. הסתכל עליי. אני באה.. 'נו, אתה שמח שבאתי?' אז הוא אומר 'כן, אבל עכשיו את כבר לא נוסעת, נכון?'"  אברהם מספר שעד היום "אני, בכל סרט שיש פרידה ומפגש מחדש, אני בוכה - אוטומטית מפעיל לי את הסוויץ' ואני בוכה. לא דיברנו על זה. היה לי סיפור שהוא נדחק".

 

למרות מה שעברה אמו ולמרות שלא הרבתה לדבר על מה שקרה, היא שמרה כל פתק, כל גלויה, כל מכתב ותמונות נדירות ששרדו במלחמה. התיעוד הנדיר הזה היגיע לבית לוחמי הגטאות אברהם גדל בקיבוץ, התגייס לצבא ולאחר מכן התגייס למשטרה ולימים היה לראש אגף החקירות במחוז תל אביב. לאברהם שלושה ילדים ושמונה נכדים שרק בשנים האחרונות החלו לדבר על הסיפור המשפחתי. בשנה שעברה הצטרף אברהם אל נכדו במסע לפולין וְנשא דברים באושוויץ. אברהם גם נשאר עד היום בקשר חם עם משפחתו ההולנדית. אחיו ההולנדים ביקרו בארץ וְהוא וּמִשפחתו התארחו אצלם בהולנד. ההורים המאמצים, פיטר ואנטיה ון דר מיר, קיבלו את תואר חסידי אומות העולם על שהצילו את אברהם הקטן.

 

שפרה ברומט הלכה לעולמה בשיבה טובה ב-1996 והיא קבורה בבית העלמין שבשדה נחמיה. היא מעולם לא נישאה שוב וכל חייה הקפידה להיות קרובה אל אברהם, שמרה על שמחת החיים שהצילה אותו. והוא תמיד נשאר ילד של אימא. "עד היום הזה זה עושה לי עוד רע מה עבר על הילד הזה, שקודם שהבאנו אותו במלחמה לאנשים והוא לא ראה את אבא ואמא שלו", היא נשמעת בהקלטות שהותירה, אך בגיל 75 לבנה יש רק הבנה אליה: "היא לא דיברה על הצד הרגשי שבזה. זה היה עצור אצלה בבטן. היום אני מבין אותה. היא עברה דברים קשים מאוד. אני רואה בה גיבורה".