BETA

09.09.2018

20:41

המר והמתוק: בצל המתיחות - ראש השנה של יצרני הדבש בעוטף עזה

עידו ודנה שחר כאבו לגלות שהכוורות שלהם בנחל גרר נשרפו כליל מבלון תבערה: "לא נותר דבר משמורת הטבע, לא צומח ולא חי". עם זאת, הם לא מתכוונים לוותר: "נתגבר ונצמח"

החודשים שלפני ראש השנה נחשבים לתקופה העמוסה והלחוצה ביותר של יצרני הדבש בישראל, אלא שאת המגדלים בעוטף עזה הטרידו השנה הרבה פחות הצנצנות שמקשטות את שולחנות החג ברחבי הארץ, והרבה יותר מפעל חייהם שעלה באש עפיפוני ובלוני התבערה שהופרחו משטח הרצועה בחודשים האחרונים.

 

"אתה מגיע, והכול נראה שחור, שחור", סיפר עידו שחר, שהכוורות שלו עלו באש בחודש יולי האחרון, "היו פה להבות בגובה של עשרות מטרים". הוא הסביר כי "מספיק שהאש הייתה חמישה מטרים מהן, והכנפיים השבריריות של הדבורים נפגעות. הן לא יכולות לעוף, ואז זהו, הלך".

 

ילדיו, כרמל וזהר רק בני ארבע ושנה וחצי, אולם כבר מכירים היטב את סוגי הדבש השונים. את אהבתם של הילדים לדבש הם ינקו מאבא עידו ואימא דנה, שעזבו לפני עשור את החיים הנוחים ברחובות ונדדו לצפון-מערב הנגב, התיישבו במושב קלחים והפכו לדבוראים במשרה מלאה.

 

 עידו ודנה שחר וילדיהם בבית הרדייה
 

עידו ודנה שחר וילדיהם בבית הרדייה (חדשות עשר)

 

 

לאחר אותה שריפה, וחרף הלבטים אם לחלוק באסון שקרה, כתב עידו פוסט פוסט בפייסבוק: "בהתחלה חשבנו לשמור בלב ולכאוב לבד, אבל במחשבה שנייה אולי בריא יותר לשתף. נקודת הכוורת שלנו בנחל גרר נשרפה כליל". הוא הוסיף: "שחור בעיניים ובור ענק נפער בלב. השריפה כתוצאה מבלון של שנאה. מהכוורת והדבש נותר רק ברזל. כואב הלב על מאות אלפי הדבורים, כמו גם על שמורת הטבע שלא נותר ממנה דבר, לא צומח ולא חי".

 

"היינו שבועיים עם ראש באדמה ונזק כלכלי אדיר", סיפר, "לא נשאר כלום, רק ברזל". לדבריו, "הכול עלה השמיימה". סיפורם דומה לסיפוריהם של דבוראים רבים בעוטף עזה, שנפגעו מבלוני התבערה ומהעפיפונים שנשלחו מרצועת עזה, לצד השנה השחונה שפגעה בענף החקלאות כולו ברחבי הארץ.

 

"אני מאוד מקווה שהצרכן לא ייפגע ואנחנו נצליח לשמור על רמת מחירים כמו לפני שנה וכמו לפני שנתיים", טען זאב מידן, מנכ"ל מועצת הדבש. הוא הסביר כי שטחי צוף רבים בעוטף עזה נשרפו, וכעת "מכיוון שמדינת ישראל קטנה, אין לאן להעביר את הכוורות, אין שטחי מרעה חלופיים". לדבריו, " אנחנו חייבים לתת לדבוראים גם אופק רחוק, ולכן אנחנו מאוד מאוד מקפידים שהמחיר יהיה יציב לאורך השנים - וזה לא קל".

 

למרות הקשיים, עידו ודנה שחר, שהתחילו עם שתי כוורות והיום מחזיקים ביותר מ-300 כוורות שפרוסות מערד עד ירושלים, לא מתכוונים לוותר. דנה סיפרה על פריחת החצבים בשדה השרוף: "בין כל השחור יש גם לבן, שהוא סימן לאופטימיות, לסתיו שמגיע, וזה ממלא אותנו". היא הבהירה: "אנחנו יודעים שיש עוד המשך, ורואים את הצמיחה שתבוא, ואנחנו נתגבר ונצמח".