BETA

11.09.2018

14:38

 עצרת תמיכה בראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד
עצרת תמיכה בראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד,
רויטרס

לרקוד את המהפכה: כשהתקווה הגדולה לשינוי באתיופיה התממשה

בפעם הקודמת שנחסמו הדרכים לבירה, מפגינים רבים נורו למוות. הפעם, זה הוביל לשינוי היסטורי - שגם החוגגים במועדון הקטן באדיס לא היו יכולים לדמיין • רגע אחד מתשע"ח

חצי שנה של טיולים התקרבה לסופה, ואחרי כמה ימים בצפון אתיופיה, הייתי מוכן לשוב לאדיס אבבה - לחזור לעיר, להספיק לפגוש כמה חברים, ולסדר את מה שצריך לפני שאני חוזר לארץ - שהרי הרשת הסלולרית חסומה כבר כמה חודשים מחוץ לבירה, והווייפיי נדיר.

 

בתחנת האוטובוס בדברה מרקוס הנמצאת כ-300 קילומטרים מהבירה, בפעם המי יודע כמה, נקלעתי שוב למצב שבו אני הלבן היחיד בסביבה. התרגלתי כבר לניסיונות לעבוד עליי, לגבות ממני יותר, אבל הפעם, הסתכלו עליי ממש כמו מטומטם כשניסיתי להבין מדוע הסדרנים והנהגים טוענים בתוקף שפשוט אי אפשר לנסוע לבירה. הדרך המרכזית מהבירה צפונה חסומה - איך זה יכול להיות?

 

רגע אחד מתשע"ח: לכל כתבות הפרויקט המיוחד

 

לאף אחד מהם, כך נראה, לא היה - ובצדק גמור - את הכוח לשבור את הראש באנגלית בשביל פרנג'י שיודע בערך מילה וחצי באמהרית, או את הרצון לפתוח בפני זר את המורכבות הפוליטית של מה שקרה באותם הימים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

עדיין מתאושש מהמראות המרהיבים של גונדר ובהר דר, בסופו של דבר, הצלחתי למצוא אוטובוס לילה - לא לגמרי חוקי, אך כזה שמוכן לצאת לדרך - ולחזור לאדיס אבבה. רק בשעות הבוקר המוקדמות, כשהאוטובוס העמוס חצה סוף כל סוף את גבולותיה של העיר - והרשת הסלולרית שבה לפעול - הבנתי שאתיופיה נמצאת בעיצומו של משהו גדול, למרות שבאותו הרגע אף אחד לא היה יכול לשער עד כמה.

 

הדרך המובילה לאדיס אבבה
 

הדרך המובילה לאדיס אבבה (עמית מאיר)

 

 

העימות המתמשך בין השלטון לבני האורומו, הקבוצה האתנית הגדולה במדינה, התפרץ שוב. פעילים חסמו ביעילות רבה את כל הדרכים המובילות לאדיס, שיושבת בדיוק באמצע אורומיה, ומצב חירום הוכרז במדינה. בשנה שלפני כן זה הסתיים בעימותים אלימים ובהרג של מפגינים רבים בידי כוחות הביטחון. לא כך הפעם.

 

בערב נפגשתי עם כמה חברים לבירה במרכז העיר, ומשם המשכנו למסיבה בחצר של בית מלון קטן למדי, שבערבים, כך מסתבר, הפך למועדון גייז שוקק הומואים, לסביות והרבה חיים, בלב אחת המדינות לכאורה השמרניות ביותר באזור. בפעם האחרונה שנקלעתי למצב חירום, באיסטנבול, העיר כמעט שבקה חיים והרחובות התרוקנו. כאן, המצב היה הפוך.

 

לפתע מן הרמקולים בקעו צלילים שלי היו חצי מוכרים, ועבור כל האחרים - שוב, כמה מפתיע, הייתי הלבן היחיד - עוררו מחיאות כפיים נלהבות, שריקות וקריאות שמחה. היה זה שיר של טדי אפרו הידוע, כך הוסבר לי, שיר ביקורתי מאוד כלפי השלטון, שהפך לאחד מסמלי המאבק בו.

 

 

ההתרגשות הייתה, לכל הפחות, מוצדקת. ביום למחרת, ראש הממשלה היילמריאם דסלן התפטר במפתיע, והורה על שחרור אסירים פוליטים רבים. הספקתי כבר לשוב לארץ ולראות מרחוק כיצד מונה ראש ממשלה חדש ומבטיח, לראשונה לא מהקבוצות שאחזו בשלטון במשך מאות רבות של שנים. הוא סימן כבר כמה הצלחות שנראו רק כמה שבועות לפני כן בלתי אפשריות, אולם הדרך עוד ארוכה, והתקוות הגדולות שרבים תולים באותו מושיע, אביי אחמד, אולי גדולות מדי - את זה רק הזמן יאמר. בינתיים, טדי אפרו ימשיך לשיר לאתיופים את המהפכה.